המזמור אומר שכשתבוא הגאולה, ישתנה המבט על הגלות כולה, בכך שנבין מה הרווחנו ממנה, ולכן כבר עכשיו אנחנו יודעים וזוכרים את זה. ומתאים לאמרו שלא להתייאש מקשיי הגלות, ולהודות על הגאולה.

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת כאשר ה' ישיב אותנו מהגלות לשילוב ממלכה ומקדש בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן יתגלה, שכל זמן הגלות היינו כרואים את חזון העתיד בחלום, ומכוונים לפיו את פעולותינו[1] הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:  ב ואז נוכל לצחוק משמחה על כל מה שהיה, גם על קשיי הגלות, כי נראה את הטוב היוצא מהם אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ ונוכל לשבח על כל פרט ופרט מהקשיים, שנדע מה יצא ממנו וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה ואז אפילו הגויים ידעו לומר שה' עשה איתנו דבר גדול יותר מכל מה שיכלו לחשוב, ובשבילו היו שוות כל הצרות אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה:  ג אמנם אנחנו יודעים כבר עכשיו שה' עושה איתנו גדולות הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ ולכן גם לפני הגאולה כבר שמחנו בה הָיִינוּ שְׂמֵחִים:  ד ומבקשים, שתשיב אותנו מהגלות, כמו מים הזורמים בשיטפון פתאומי במדבר, ומצמיחים דברים שאיש לא זכר שנזרעו שׁוּבָה ה' אֶת-(שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ[2] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:  ה ואז אותם עם ישראל שזרעו בבכי, בגלות, מעשים טובים של אלפי שנים הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה יקבלו את חסדם הנצור לאלפים בשבח גדול בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:  ו וההולכים לגלות, הולכים בבכי, כיון שנושאים על גבם את משך הזמן הארוך שנהיה זרועים בגלות הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע אבל השבים לארץ, ישובו בשבח גדול, כשהם נושאים עליהם את כל התוצאות שיצמחו מזה בֹּא-יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

[1] פרוש נוסף: לעומת הטובה הגדולה של ברינה יקצורו, כל הצרות הגדולות של הזורעים בדמעה יראו קטנות ולא אמיתיות כחלום לעומת המציאות.

[2] "שביתנו" יכול להיות גם אלו ששבים וגם אלו שהיו בשבי.