יש כאן משל, שהוא דבר חכמה בפני עצמו, שלא יסמוך אדם על עושרו כי אין בכוחו להצילו מהמוות, והשיקוע בו מונע ממנו חיי עולם הבא, אלא יבטח בה'; והנמשל, שהעמים הבוטחים על כוחם יאבדו מהעולם, ורק עם ישראל ימשיך להתקיים כיון שהוא עושה את רצון ה'. ומתאים לאמרו לכוון את עצמו להשקיע בעבודת ה' ולא באסיפת עושר; ומצד הנמשל, כשהעמים נראים חזקים יותר מעם ישראל, ונראה שישלטו בעולם לעולם, לזכור מה חשוב באמת ומה יהיה בסופם.

אלַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר: ב מצד הנמשל תשמעו כל העמים כיון שמדבר עליכם שִׁמְעוּ-זֹאת כָּל-הָעַמִּים והטו אוזן להקשיב כל בני העולם הזמני והחומרי הַאֲזִינוּ כָּל-יֹשְׁבֵי חָלֶד: ג וגם בני האדם בכללם מצד הנמשל גַּם-בְּנֵי אָדָם וגם אנשים פרטיים מצד המשל גַּם-בְּנֵי-אִישׁ וחשוב המשל גם לעשיר שישים לב וגם לאביון שלא יירא יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן: ד מה שאומר בגלוי הוא דבר חכמה לעצמו פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת והנמשל היוצא מליבי בסתר צריך להבינו מתוך הדברים וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת: ה ויתרון המשל שגורם להקשיב לו אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי ועל ידי המשכות הלב אל המנגינה תפתר לאדם החידה המציקה לו אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי: ו שהיא למה אדם מפחד כשבאה רעה ובנמשל שעם מפחד כשבאה עליו רעה לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע וזה כיון שהעוונות שבדרך כלל רק הולכות בעקבותי מסובבות אותי עכשיו כי לא עשיתי מעשי אמת אלא אספתי הון וכח שלא יועיל בצרה[1]עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי: ז שאנשים אלו חושבים שכח העושר שלהם יציל אותם בצרה ובנמשל העמים חושבים שכוחם הצבאי יציל אותם הַבֹּטְחִים עַל-חֵילָם ומה שמענין אותם ורואים בו דבר ראוי לשבח זה עושר ובנמשל כבוד וגדולת העם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ: ח ולא עושים בכחם דברים טובים כי אפילו את אחיו לא יפדה מצרה בעושרו ושומר אותו לעצמו ובנמשל לא יצילו עם אחר מצרה בכחם הצבאי אָח לֹא-פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ ולא ישתמש בעושרו לעבודת אלוקים אפילו ככופר נפש לכפר על חטא ובנמשל לא ישתמשו בכחם הצבאי לנצח ממלכות חטאות לֹא-יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ: ט ומזה יוצא שלא יוכלו לפדות את עצמם כי עוונותיהם כל כך גדולים ובנמשל שהעם הזה נהיה מיותר בעולם כי לא עושה שום דבר טוב וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם ולכן ימות גם לעולם הבא ובנמשל העם יורד מבמת ההיסטוריה[2]וְחָדַל לְעוֹלָם: י והם מתנהגים כחושבים שיחיו לתמיד וִיחִי-עוֹד לָנֶצַח ולא יושחתו כלל בקבר[3]לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת: יא ואיך זה יתכן שהרי רואים בעיניהם שגם חכמים מתים לפחות בעולם הזה ובנמשל שגם אומות חזקות נגמרות לבסוף כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ וודאי ההולכים אחר יצרם ואלו שמאבדים את חכמתם אובדים גם מהעולם הבא ובנמשל שכמובן האומות החלשות נעלמות יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וכולם משאירים את הונם לאחרים ובנמשל כל כח האומות האלו נבזז על ידי הכובשים אותם[4]וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם: יב אבל הם בקרבם מרגישים שבתיהם לא יפלו לעולם ויעברו מדור לדור גם לזרעם ובנמשל חושב העם הזה שארצו תשאר שלו והוא יגור בה לתמיד קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָםמִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר וחושבים שהם כבר הטביעו את שמם בארץ ולא ישכחו אותם לעולם קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת: יג ושאדם השרוי בחשיבות לא ימות וְאָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין אמנם מצד האמת הוא כבהמה אוסף רק עניני חומריות וימות וידום כמותה שלא יזכה לעולם הבא נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: יד ודרכם הזו היא גורמת להם אטימות שלא לראות את האמת זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ ואלו שיהיו אחריהם יתרצו בכל הרכוש שישאירו להם לאכול באופן תמידי[5]וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה: טו ומצד האמת מפטמים אותם כצאן ההולך לשחיטה ששמים אותו לקבר כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ והמרעה הטוב שמקבלים הוא כדי שלא ישימו לב לשוב בתשובה וימותו גם לעולם הבא מָוֶת יִרְעֵם וישלטו בחילם הישרים כשתגיע שעתם ובנמשל עם ישראל יקבל כל כחם בגאולה המשולה לבוקר וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר (וצירם) ורק ה' המגן עליהם יוציא את הישרים מהשאול להיות במקומו המוכן לצדיקים[6] ובנמשל עם ישראל לא ירד מבמת ההיסטוריה אלא יבלה את השאול כיון שהוא שייך למקומו של ה' המגן עליהם וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ: טז ולא הכסף או הכח אלא רק אלוקים יפדה את הנפש מיד האפיסה בקבר אַךְ-אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד-שְׁאוֹל כיון שיקח אותי אליו להיות במחיצתו כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה: יז והמסקנה שלא תפחד מאיש שמעשיר או שיש לו השפעה רבה על ידי כבודו ובנמשל מעם שכוחו והשפעתו מתרבים אַל-תִּירָא כִּי-יַעֲשִׁר אִישׁכִּי-יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: יח כי זה ענין זמני ובמותו לא יקח את כוחו אלא ירשו אותו אחרים כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל וכבודו לא ימשיך איתו ולא יזכר לֹא-יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ: יט כי כל הברכה שעשה עשה לעצמו ותועיל לו רק בחיי עולם הזה כִּי-נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ אבל אתה יודוך גם אחרים ועוד תיטיב לך לעולם הבא וְיוֹדֻךָ כִּי-תֵיטִיב לָךְ: כ וכשתסתכל בדורות אבותיו תראה שכמוהו אין להם השארות הנפש ובנמשל שתוכל כבר בזמן הצלחת האומה הזו להסתכל באומות הקודמות שהצליחו ולראות שלא נשאר מהם כלום ותלמד מהם על דורך[7]תָּבוֹא עַד-דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד-נֵצַח לֹא יִרְאוּ-אוֹר: כא אבל האדם השרוי בכבוד לא מבין את זה כי מסמא את עיניו אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין ולכן פועל כבהמות וידום לעתיד לבוא כמותם נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ:

[1] פרוש נוסף: העוון מסובב אותי בסופי, שהוא "העקב", כלומר בעולם הבא.

פרוש נוסף: אין לי מה "לירא מימי רע", שהם המיתה, כי הנפש נשארת, אבל "אירא" ממה ש"עוון עקבי" ימנע ממני להגיע לעולם הבא.

[2] פרוש נוסף: הרי כל איש פודה את אחיו ולפחות את נפשו, ואיך אלו לא חושבים לפדות עצמם, ואיך חדל הרעיון הזה אצל רוב בני האדם?

[3] פרוש נוסף: ועוד, שבפדיית הנפש יש יתרון, שיחיה בעולם הבא לנצח, ולא יישחת עם גופו.

[4] פרוש נוסף: היה צריך לראות שהחכמים מתים רק בגופם אבל "הכסיל והבער" מתים גופם ונפשם "יחד"; ולעומת זאת, לענין הרכוש אלו כאלו "עוזבים לאחרים חילם".

[5] פרוש נוסף: בניהם "אחריהם ירצו" גם הם במה ששמעו מ"פיהם", וילכו בדרכם.

[6] "זבול" הוא מקום משכן קבוע.

[7] פרוש נוסף: נפשו, שברך לעצמו בחייו, תבוא אחרי מותו אל אבותיו, וכמוהם לא יראה חיי עולם הבא.