בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם (משלי כט, ב).
הצדיק הוא אדם רוחני. לא אכפת לו כל כך מגשמיות. לפעמים הוא גם מתבודד, ולא משתתף כל כך בחברה. לרשע לעומת זאת, אכפת מגשמיות, הוא רוצה שהיא תהיה כמה שיותר טובה. הוא צריך את החברה למסחר ובשביל כבוד. ההגיון היה שצדיקים לא מועילים לחברה ורשעים כן.
האמת הפוכה. הצדיק אמנם מתעניין במה שהקב"ה רוצה ממנו, לא דווקא בחברה, אבל הקב"ה דואג לטובת הכלל, ולכן גם הצדיק דואג לטובת הכלל. הצדיק במהותו לא חושב על טובת עצמו, אלא על מה שנכון וטוב לעשות. החברה צריכה אנשים כאלה. הרשע אמנם מתעסק עם החברה, אבל לטובת עצמו בלבד. הוא חושב רק על עצמו, ולא אכפת לו שאחרים יפגעו בגלל זה. ולכן הרשע פוגע בחברה.
רשמית החברה בנויה על כסף, על אינטרסים משותפים. אבל למעשה זו קליפה חיצונית בלבד. החברה לא יכולה להיות מבוססת רק על כסף. יש הרבה תחומים שכסף לא יכול לטפל בהם. יש אנשים שלא יכולים לשלם על מה שהם צריכים, עניים, זקנים, ילדים. יש לכלל צרכים שלא שווה ליחידים לשלם עליהם, מחקר לטווח ארוך, עולם הרוח, איכות הסביבה.
יש מקומות שטובת הכלל מתנגשת עם טובת היחידים: צבא מחייב הקרבה עצמית של יחידים בשביל בטחון הכלל. אין כאן אינטרס משותף. ליחיד עדיף שלא יהיה בטחון לכלל מאשר מוות וודאי שלו.
גם הכסף עצמו בסופו של דבר בנוי על אמון. צריך שאנשים לא יזיפו, צריך שלא יגנבו, צריך שיכבדו הסכמים. לא על כל דבר יוכלו ללכת לבית משפט, וגם אם כן, הרי המשפט עצמו צריך להיות בנוי על אנשים שטובת הכלל חשובה להם יותר מטובתם האישית. אם לשופט לא אכפת מטובת הכלל, השוחד יקבע, ואז אין מערכת משפט יותר.
לכן ככל שרבים הצדיקים, ככל שיש יותר אנשים שאכפת להם מהכלל כולו ולא רק מעצמם, שאכפת להם ממה שנכון וטוב, כך ישמח העם. העם כולו בה' הידיעה, כי הכלל מרוויח מאנשים כאלו.
רשעים תמיד יהיו. כמובן ככל שיהיו יותר כאלו יהיה יותר קשה לעם, אבל השלטון יוכל לעזור. אבל ברגע שהמושל הוא רשע, אפילו אם יש רק רשע אחד שיש לו כח, אז יאנח עם. כל הפרטים שמרכיבים את העם יאנחו, כי לכולם יהיה רע באופן אישי. המושל הרשע לא ינסה לדאוג לכלל בעזרת הכח שיש לו, אלא לעצמו. וככל שיש לו יותר כח בידיים, כך יותר אנשים יפגעו, כי הוא מרוויח על חשבון הכלל, ולא לטובת הכלל.
הנמשל הוא המצוות:
המצוות לא נועדו בשביל העולם הזה, הן מכוונות לעולם הבא. אבל העולם הבא לא סותר את העולם הזה, אלא מסדר אותו. התורה לא מתנגדת לעולם אלא מכוונת אותו.
ולכן כשאדם עושה את המצוות, וככל שיש יותר מצוות ביותר תחומים של החיים, כך ישמח העם. לא רק השכל, אלא גם אברי הגוף החומריים כולם ישמחו. התורה מתאימה גם להם, המצוות מסדרות גם את הצרכים שלהם. ככל שאדם יותר עסוק ברוח, כך הוא עסוק יותר במה שנכון וטוב, גם מבחינת הגוף שלו. ולכן הוא דואג לאכול כשצריך ולא לאכול כשלא צריך. הוא דואג שלא לשחוק את התאוות שלו, כדי שיוכלו לשמש לתפקיד שלהם. הוא דואג לתת לכל כח את המקום שלו בזמן שלו.
לעומת זאת מספיק יצר אחד שמשתלט על האדם, שמושל בו, כדי שיאנח עם. היצר עסוק בחומריות, אבל הוא לא דואג לטובת החומריות אלא להנאה האישית שלו בלבד. היצרים נועדו לכוון את האדם למעשים מסוימים שהוא צריך לעשות. אבל כשהם משתלטים על האדם, הם מנסים להשיג עוד ועוד מאותה תחושה, עוד ועוד מאותו מעשה, אפילו שהגוף כבר לא צריך אותו, אפילו כשהגוף כבר ניזוק. אדם שנהנה מאכילה יאכל גם כשהוא כבר לא צריך, גם כשהבטן שלו כבר תכאב. חוש הטעם שלו עצמו יפגע עם הזמן, טעמים עדינים כבר לא יפעילו אותו. הוא יצטרך עוד ועוד סוכר ומלח כדי להנות. התאווה תהפוך להתמכרות, וגם הנאה כבר לא תהיה בה, רק מניעת סבל.
ברגע שאדם לא מכוון לטובת הגוף שלו, למה שנכון, אלא להשיג הנאה מסוימת, כל אברי הגוף וכל כוחות הגוף יסבלו. הוא ישתמש בכל כח של הגוף להנאות, ולא למה שהוא נועד לו, ועל הדרך יקלקל אותו.