תהילים פרק ק"ז – תהלה ליעקב
המזמור מדבר על הצורך להודות לה' כשהוא מציל אדם מרעה, ומביא כדוגמה את הולכי המדבר, האסירים, החולים ויורדי הים; הם
המזמור מדבר על הצורך להודות לה' כשהוא מציל אדם מרעה, ומביא כדוגמה את הולכי המדבר, האסירים, החולים ויורדי הים; הם
המזמור אומר שעיקר הסיבה שלא ראו דור המדבר ודורות הגלות את הגאולה, היא שחטאנו למרות כל ניסי ה' שראינו; כהמשך
המזמור[1] אומר שגם הרעות והגלות וגם הניסים הגדולים שעושה ה' כולם חלק מהתכנית האלוקית שמטרתה קיום ההבטחה לאבות, ולגרום לנו
זהו המשך המזמור הקודם – ברכה לה' על הנהגתו את העולם בדרך הטבע ועל הבריאה[1]. ומתאים לאמרו לשבח את ה'
המזמור[1] אומר שהעיקר בעולם הזה אינו הטובה החומרית הזמנית, אלא לברך את ה', שהוא ענין נצחי; וכשהנפש מתרחקת ממטרתה, ה'
המחבר מתאר את צרות הגלות ואת גודל הגאולה, ומבקש על דורו של המתפלל שיזכו לראות את הגאולה ולא יכלו ימיהם
דוד אומר שהוא דבק במטרות ה' בעולם, וכמלך הוא מדמה את עצמו לה', ללכת בדרכיו על ידי שהוא מרחיק ממנו
המזמור אומר שכל מה שיש לאדם הוא חסד מאת ה' והוא צריך להודות עליו, ולכן המטרה אינה השכר שנקבל אלא
המזמור מפרט את השבח לה' על הנהגתו את ישראל כפי שישראל צריכים לשבח כבר היום. ומתאים לאמרו על קדושת עם
המזמור מפרט את השבח לה' על הנהגתו את ישראל, כפי שהעמים כולם ישבחו בזמן הגאולה. ומתאים לאמרו כשבח על הגאולה,