לֹֽא-יַחְפֹּ֣ץ כְּ֭סִיל בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֝֗י אִֽם-בְּהִתְגַּלּ֥וֹת לִבּֽוֹ: בְּֽבוֹא-רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם-בּ֑וּז וְֽעִם-קָל֥וֹן חֶרְפָּֽה: (משלי יח, ב – ג).
הכסיל במשלי הוא מי שמתעלם מהחכמה, כי הוא רוצה ללכת אחרי התאוות שלו. הכסיל הזה יכול להיות חכם גדול, אבל לא החכמה מעניינת אותו.
הכסיל רוצה את התאוות שלו, לא בגלל שהן נכונות, אלא כי הן מושכות אותו. אבל הוא לא יכול לגלות את הרצון הזה בציבור, כי הציבור יבוז לו, וזה כבר לא נעים. ולכן הוא משתמש בתבונה כדי לייצר תאוריות שמסבירות למה התאוות שלו הן הדבר הנכון לעשות, ולמה, בעצם, כך כולם צריכים להתנהג. הוא כותב מאמרים ומוביל קמפיינים, עד שהוא מחנך את הסביבה שלו שהתאוות שלו הן דבר תרבותי ומוסרי. הכסיל לא חפץ בתבונה מצד עצמה, אלא חפץ שליבו, רצונו, יוכל להתגלות ברבים בלי שתבוא עם זה בושה.
אבל ההסברים, הקמפינים, והחינוך של החברה לוקח זמן, זה תהליך ממושך. ולכן כשבא הרשע הזה למקום אחר, שלא התחנך לאורו, בא איתו גם בוז. הוא בסופו של דבר פועל בצורה לא מוסרית, ולכן הוא כבר לא רק כסיל אלא רשע. כמו כל רשע, הוא דואג רק לעצמו, גם אם על חשבון אחרים, ולכן הוא חסר ערך מבחינת החברה. והחברה במקום החדש מרגישה כלפיו בוז, כלומר חוסר ערך.
לא ברור שהם יפגינו את זה כלפיו, כי אם הם מפחדים ממנו, או צריכים אותו, הם יכבדו אותו לפחות כלפי חוץ. אבל אם גם בא קלון, אם חוץ מהיותו רשע מוסרית הוא גם נבזה בעיניהם מבחינה חברתית, אז הם יחרפו אותו בפירוש, ויצביעו על הפגמים המוסריים שלו.
כשהחברה מרגישה בוז כלפי הרשע היא ממילא רוצה שלא להיות כמוהו, ולכן התיאוריות שלו לא מתקבלות במקום החדש. והחרפה שהם מחרפים אותו גורמת לו לרצות להשתנות, כי לא נעים לו. ואולי יתחיל תהליך הפוך שיגרום לרשע הזה שהתגלות ליבו כואבת לו, להתחיל לרצות את התבונה. ואז, אולי, הוא גם ימצא חן בעיני החברה אליה הגיע.
עם ישראל קיבל תורה. יש לו ביד תבונה שאפשר להבין מתוכה מה נכון לעשות בכל מצב. אבל העם, בהכללה, לא רצה את התבונה. העם רצה את התאוות שלו, והוא רצה לגלות אותם ברבים. ולכן לקח תיאוריות אחרות, את האלילים, שבהן תאוות הן דבר מוסרי ותרבותי מאוד. וכדברי הגמרא: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא
התיקון לזה היה גלות. כשהעם בא אל מקום חדש, שלא התרגל למעשים שלהם, בא איתם גם בוז. הגויים שסביבם בזו להם, "ככל הגויים בית ישראל", גם הם רשעים, גם הם מחפשים את הטובה של עצמם. אולי הבוז הזה גרם עם הזמן לגויים עצמם להתרחק מעבודה זרה.
אבל עם ישראל לא רק היו רשעים בעיני הגויים, בא איתם גם קלון, בתור עם מנוצח, עם של עבדים, אנשים שונים מהחברה שסביבם. ולכן היתה גם חרפה בפרהסיא. הגויים ביזו את עם ישראל בפניו. וזה גרם לעם ישראל עצמו להתרחק מעבודה זרה, ולרצות לחזור אל התבונה האמיתית.
ואז, במהלך אלפי שנות גלות, מתרחש תהליך הפוך. עם ישראל חפץ בתבונה, וככל שהוא דבק בתורה יותר, כך הוא פחות רשע, וכך קטן הבוז שהגויים מרגישים כלפיו, והוא הופך להיות בעל ערך בעיניהם, עם חכם ונבון. וככל שכבודו עולה גם מבחינת מה שהגויים מעריכים, מדינה, צבא, כלכלה, כך הם מברכים אותו, וכך הם רוצים יותר ויותר ללמוד ממנו.