וּבֹ֨עַז עָלָ֣ה הַשַּׁעַר֮ לעומת האפשרות של הירידה שהתבטאה בירידה של רות לגורן, בועז בחר להעלות את הכל לקדושה ולכן נאמר שעלה לבית הדין וַיֵּ֣שֶׁב שָׁם֒ כי אין כאן דין בין אנשים שצריך לעמוד בו, אלא רק צריך שהזקנים יאשרו שהכל נעשה בכשרות, ושמותר לשאת מואבית וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר-בֹּ֔עַז "והנה" כלומר מיד כשהוא ישב שם, כי ה' זימן שהגואל יגיע לשם מיד כשהיה צריך[1] וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה מהדרך שלך כי יש לך ענין לעשות היום ו שְׁבָה-פֹּ֖ה כי זה עוד יקח זמן וצריך יישוב הדעת. וקורא לו פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י כלומר שלא ידוע לא מי הוא (מלשון פלא) ולא מה השם שלו (מלשון אילם), כי ההחלטה שלו, שלא להתחתן עם רות, מחקה את השם שלו מההיסטוריה וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב: וַיִּקַּ֞ח עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י הָעִ֖יר כי היה צריך שיהיה ברור שמותר לשאת מואבית. וגם כי יש כאן מעין חליצה, שצריכה להיות בפני זקני העיר שידברו אליו[2]. והם היו עשרה דווקא, כי בניגוד לסדום, בבית לחם היו עשרה צדיקים, והם יכולים לתקן ולהתיר את מי שבאה ממואב שהוא צאצא של סדום וכדי לפסוק דין בצורה שיהיה ברור שחשבו על הכל וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ-פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ: כדי שכולם יוכלו להתרכז ולדון את הדין כמו שצריך וַיֹּ֙אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל שכרגע רק הוא גואל, כי הדין של גאולת שדות הוא קודם כל במי שהכי קרוב[3] ואמר לו חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה כלומר החלק שלו בירושה מהאבות אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶאֱלִימֶ֑לֶךְ למרות שכרגע בועז לא אומר שום דבר על רות, הוא כבר רומז לו: לאחינו מצד השדה, ולאלימלך שצריך להקים את שמו. ונראה כאן מהפסוק הזה באופן פשוט שהגואל, בועז ואלימלך היו אחים ממש, כי לרוב התנ"ך לא משתמש במילה אח לקירבה אחרת[4] ואת חלקת השדה הזו מָכְרָ֣ה נָעֳמִ֔י כלומר ניסתה למכור אותה[5] כדי להשיג בעזרתה אוכל. ומוסיף לשם של נעמי הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב: וגם בזה הוא רומז לו שיש כאן גם את רות, שגם היא שבה משדי מואב, וגם לה יש חלק בשדה, וגם שרק נעמי שבה מכל המשפחה, ולכן צריך להקים להם שם וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי בליבי שלא טוב שיקנו אחרים את השדה ולכן אֶגְלֶ֧ה אזנך לֵאמֹ֗ר שהיא מוכרת, ויש דין גאולה בשדה מכיון שהוא נחלת אבות, והקרוב ביותר צריך לגאול אותו. ולכן תדע ותגאל לפני שאחר יקנה אותו קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֮ שהם יהיו העדים וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ שהם אותם אנשים עצמם אבל אם יש לך שאלה הלכתית בענין הזה הם יוכלו לענות לך אִם-תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וכך ראוי וטוב וְאִם-לֹ֨א יִגְאַ֜ל עבר לדבר בלשון נסתר כדי לדבר בדרך כבוד. שאם הגואל, יהיה מי שיהיה, לא יעשה מה שצריך, ולא יגאל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י ואל תשמור את המידע הזה לעצמך (ואדע) וְאֵֽדְעָה֙ שאני צריך לגאול כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל עד אלי וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָנֹכִ֥י אֶגְאָֽל: כי את השדה עצמה הגואל היה מוכן לגאול. ולכן גם לא אמר לו בועז מראש שיש כאן גם ייבום כדי שלא יאמרו שהוא הפחיד אותו, וגרם לו לוותר, אלא רק אחרי שהוא הסכים לקנות הבהיר לו בועז שיש גם ייבום. וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז עד כאן לא כתוב השם שלו, כדי להדגיש שזה היה ענין פשוט של גאולת שדות, וזה לא קשור למה שהוא בועז דווקא, אבל מכאן זה דווקא מצד שהוא בועז, שהולך להתחתן עם רות והוא אומר לו בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה שזה לא חייב להיות היום, אבל היום תתחייב לקנות מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י שאת זה תקנה בכסף כי היא מוכרת כדי שיהיה לה אוכל וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אז כיון שאפשר לייבם, תקנה את השדה גם מאת רות, על ידי זכות הייבום. ובועז אומר לו בפירוש שהיא מואביה ולמרות זאת נפסקה ההלכה מואבי ולא מואבית, ומותר להתחתן איתה. והיא אֵֽשֶׁת-הַמֵּת֙ , כלומר מחלון שהוא היה בעלים של חצי השדה שהוא ירש עם כליון מאלימלך, אז (קניתי) קָנִ֔יתָה לְהָקִ֥ים שֵׁם-הַמֵּ֖ת עַל-נַחֲלָתֽוֹ: כלומר תקנה את השדה ממנה בצורה כזו, שתקים את שם המת על נחלתו. כלומר תייבם את רות, ורק אחר כך תקנה את השדה מנעמי. ובזה תהיה גואל של השדה בשם מחלון המת, והנחלה תקרא על שמו וַיֹּ֣אמֶר הגואל הוא לא יכל לומר שצריך לברר עוד, כי ההלכה לא ברורה, כי הרי הזקנים שם והוא יכול לשאול אותם, ולכן אמר לֹ֤א אוּכַל֙ (לגאול)-לִגְאָל-לִ֔י כיון שאני מבין שזו לא סתם גאולה, אלא גאולה – לי, כלומר שנוגעת לעצם הנפש שלי, להחתן עם אשה גם, אז לא אוכל לגאול, ולא מצד חוסר רצון סתם אלא פֶּן-אַשְׁחִ֖ית אֶת-נַחֲלָתִ֑י לעולם הבא, כי אולי אסור לשאת מואבית, וההיתר לא מספיק ברור לי[6]. וגם "פן אשחית" את הבנים שלי, שהם יחשבו מואביים, וגם הם "נחלתי" בעולם ולכן גְּאַל-לְךָ֤ גם אצלך, זה נוגע לנפש, תגאל לך אַתָּה֙ אֶת-גְּאֻלָּתִ֔י ואני מעביר לך את הזכות שלי בזה כִּ֥י לֹא-אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל: ולא מחוסר רצון, אלא אני פשוט לא יכול, כדי שהזקנים לא ינסו לשכנע אותו בכל זאת. וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל כך היה המנהג בזמנם אבל היום לא נוהגים כך עַל-הַגְּאוּלָּ֤ה כשגואלים שדה, או אשה בייבום וְעַל-הַתְּמוּרָה֙ להמיר את הזכות של הגאולה הזו לאדם אחר כמו כאן. כדי לְקַיֵּ֣ם כָּל-דָּבָ֔ר שמה שהחליטו שיקרה יהיה מקויים במעשה הזה, ולא יוכלו להתחרט, שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַעֲל֖וֹ היו עושים כמו חליצה וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ שאליו הוא מעביר את הזכות של הגאולה וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: שעל המעשה הזה יהיה אפשר להעיד אחר כך, שראו את החליצה הזו. וזו תהיה עדות מספיק טובה כדי שלא יוכלו לומר שהם לא ממש התכוונו, כי זה מעשה רציני וזה לא יקרה בלי כוונה. ולכן אצלנו וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה-לָ֑ךְ הגואל מיהר לומר לבועז שיקנה הוא, כי בחליצה רגילה מהתורה צריכים הזקנים של העיר לנסות ולשכנע אותו לייבם בכל זאת, והגואל לא רצה שזה יקרה, ולכן מיד וַיִּשְׁלֹ֖ף נַעֲלֽוֹ: באופן פשוט הגואל שלף את הנעל שלו כי זה כמו חליצה, והמשמעות שהוא מוותר על הזכות שלו לייבם, ונחלץ מהענין. וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים שהם העדים שהוא ייחד וְכָל-הָעָ֗ם כדי שהענין יתפרסם בכל העיר. וכנראה שהוא אמר את זה עוד לפני שהוא לקח את הנעל, כדי שכולם ידעו על מה מעיד המעשה שהם הולכים לראות. ולכן אמר להם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם שכבר היום אני קונה את הזכויות כִּ֤י קָנִ֙יתִי֙ אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ כדי להקים את השם שלו על ידי מה שאני אקים את השם של שני בניו וְאֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר לכליון שרות כבר היתה זקוקה לייבום ממנו וּמַחְל֑וֹן שרות היתה אשתו, ולכן אפשר להקים את שם כולם, את כל השדות האלו אני קונה מִיַּ֖ד נָעֳמִֽי: כי זה לא ייבום גמור של אח, ולכן הנכסים לא עוברים יחד עם רות אליו, והוא צריך לקנות אותם ממש מנעמי שהם משועבדים לה כדי שהוא יוכל לקרוא עליהם את שם המתים. וְגַ֣ם אֶת-ר֣וּת הַמֹּאֲבִיָּה֩ שאני יודע שהיא מואביה, וההלכה היא שמותר לשאת אותה. שהיא אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן שאותו אני מייבם באופן ישיר קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה כלומר כאן קניתי את הזכות של הגאולה שלה, להתחתן איתה לשם שמים, כדי לְהָקִ֤ים שֵׁם-הַמֵּת֙ עַל-נַ֣חֲלָת֔וֹ כך שהבן שיוולד, יחשב הבן של מחלון, והוא יירש את השדות האלה, ובזה וְלֹא-יִכָּרֵ֧ת שֵׁם-הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו כי במשפחה יהיה המשך של מחלון, דרך הילד הזה וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ כי השדות יקראו על שם המתים גם לענין המשפט, וגם לענין המסחר שמתנהלים בשער. ולא רק על השדות עדים אתם, אלא גם על רות עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם: וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל-הָעָ֧ם אֲשֶׁר-בַּשַּׁ֛עַר שהיו עדים על קנין השדה, שלזה צריך פרסום וְהַזְּקֵנִ֖ים שהיו עדים על הנישואין לרות שלזה צריך להעיד על פסיקת הלכה מצד שהיא מואבית[7], כולם אמרו עֵדִ֑ים , והזקנים הוסיפו לו גם ברכה כדי להראות שבעיניהם המעשה הזה טוב, ואין בעיה להתחתן עם מואבית. ו"יודע כל שער עמי כי אשת חיל את".
וברכו אותו שלש ברכות, כי השילוב של הדין והחסד שמתבצע כאן, יש בו שלשה ענינים שונים: אחד ברות, אחד בבועז ואחד בבן שיוולד מהם.
הברכה הראשונה לגבי רות, שיש בה חסד שזה הדרך שלה, אבל בנפרד מהחסד, היא מביאה איתה גם את הדין, כי היא באה לייבום בשם אלימלך ובניו. והיא באה ממואב שהם צד הדין. ואת שני הצדדים האלו צריך למלכות ולכן ברכו יִתֵּן֩ ה' אֶֽת-הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל-בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל | וּכְלֵאָה֙ כי רחל נהגה בעולם לפי מידת הדין, ולכן היא עשתה הכל לפי הדרכים של העולם הזה, כי מה שהיא עושה זה מה שיהיה. ולכן היא משתמשת בדודאים, וגונבת את התרפים וכו'. ולאה נהגה בעולם לפי מידת החסד, שמה שה' ירצה הוא יתן לה, ולכן היא נישאת ליעקב בלי שהיא עשתה משהו בשביל זה, ונולדים לה ילדים בלי מאמץ. ולמרות שהם היו שתי מידות שונות אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וכמו שעם ישראל צריך גם אנשים כאלו וגם כאלו, כך גם אליך הביתה מגיעה גם המידה הזו וגם המידה הזו בנפרד דרך רות. וגם דוד המלך עצמו פעל מול הקב"ה בשתי המידות בנפרד. מצד החובה שלו הוא פעל במידת הדין ודקדק עם עצמו ולמשל הוא לא פגע בשאול אפילו ששאול סיכן את החיים שלו, כיון שהוא משיח ה', ודוד מבין שזה לא רצון ה' שהוא יפגע בו. ומצד מה שהוא לא היה מחויב בו עשה בחסד והיה חסיד, למשל כתב את ספר תהילים.
ברכה שניה הם מברכים אותו לגבי בועז עצמו, שהוא משלב את מידת הדין ואת מידת החסד ביחד באדם אחד. ואותו ברכו וַעֲשֵׂה-חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה כלומר תמשיך להרבות את הרכוש שלך בשדות בית לחם, כדי להביא את האוכל לאפרת,[8] ולתת לעניים שזה מידת החסד וּקְרָא-שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם: שתקרא בשם ה' בעיר עצמה, לאנשים, כמו שהוא אמר לקוצרים "ה' עמכם", כדי שהעם יהיה ראוי לקבל גשם ואוכל מצד הדין. כך שהוא משלב חסד בין בני אדם, ודין בין העם לבין הקב"ה. וכך היה גם דוד עושה בין בני אדם, משפט וצדקה.
וברכה שלישית מברכים אותו לגבי הבן שיוולד, שהוא יאחד בתוכו את מידת הדין עם מידת החסד לדבר אחד וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ שהוא מאחד בתוכו דין, כי הוא נולד בכור בדין, עם חסד שהוא לא היה אמור להיות בכור, כי זרח הוציא את ידו ראשונה, והוא פרץ. ופרץ הוא אֲשֶׁר-יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה שהיא פעלה בדרכי עולם הזה כמו רחל, והוא פעל לפי מה שהוא הרגיש שרצון ה', כמו לאה. וכך היה גם דוד משולב מצד עצמו מדין וחסד, שכל מה שנתן לו ה' שיהיה שלו בדין, כמו להיות מלך או שצאצאיו יהיו מלכי ישראל לעולם, דוד התייחס לזה כחסד.
ואם כן יש לנו כאן שילוב דין וחסד כלפי הקב"ה, שזה בדרך כלל באנשים שונים, ושילוב דין וחסד כלפי בני אדם אחרים, שאותו אדם יכול לפעול מצד אחד בדין ומצד שני בחסד כלפיהם, ושילוב דין וחסד של האדם ביחס לעצמו, ששם זה ממש דבר אחד.
וזה יהיה מִן-הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן ה' לְךָ֔ מִן-הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת: ברכו אותו שהיא תלד. כי היא הרי היתה עקרה עשר שנים. ואת הזרע הזה יתן ה' לך, לפי השילוב של הדין והחסד שלך, ויהיה מן הנערה הזאת, שיש בה דין וחסד בנפרד, והם ישולבו יחד בילד הזה, והוא לא ימשיך בדרכים של מחלון. וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת-רוּת֙ קידש אותה לאשה וַתְּהִי-ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה בחופה ורק אז וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ כי זה לא ייבום מהתורה אלא מצד המנהג ולכן הוא צריך להתחתן איתה. וַיִּתֵּ֨ן ה' לָ֛הּ הֵרָי֖וֹן למרות שהיא היתה עקרה וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן: שזה מטרת הייבום, שהבן הזה כביכול בא כבנו של מחלון, או אפילו כמחלון עצמו, ולכן מענין אותנו לא רק איך רות נגאלה אלא גם מה זה עושה לנעמי וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל-נָעֳמִ֔י כיון שמבחינת נעמי, ה' הביא אותה להיות עדות, למה שקורה למי שיוצא מהארץ. והנשים אמרו "הזאת נעמי", ומהנשים יש לה בושה כל כך גדולה, כאן יוצא שגם נעמי מתוקנת בייבום הזה. כי רות כבר לא נחשבת מואביה, ולנעמי יש מי שיפרנס אותה, ולכן דוקא הנשים מברכות אותה, ואומרות לה בָּר֣וּךְ ה' שעכשיו אנחנו רואות את ההשגחה שלו עליך אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם כי עד היום לא היה לך גואל כי הם כולם מתו והושבתו, ומהיום הילד הזה הוא גואל שלך מהצרה שלך וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל: שלא ימחה שמו כמו הבנים הקודמים. ועל ידו גם יקרא שם המת בישראל, ולא ישכח. וְהָ֤יָה לָךְ֙ הילד הזה לְמֵשִׁ֣יב נֶ֔פֶשׁ שכביכול אבדה ממך הנפש שלך כשמתו הבעל שלך והבנים שלך,[9] והוא יחזיר לך את שמחת החיים, כי יש לך צאצא וּלְכַלְכֵּ֖ל אֶת-שֵׂיבָתֵ֑ךְ כשתהיי זקנה, והוא יגדל הוא יוכל לפרנס אותך. וברור שכך הוא יעשה כִּ֣י כַלָּתֵ֤ךְ אֲֽשֶׁר-אֲהֵבַ֙תֶךְ֙ יְלָדַ֔תּוּ וכמו שהיא אוהבת אותך גם הוא יאהב, וישיב את נפשך ו אֲשֶׁר-הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ אפילו מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים:[10] כי היא פרנסה אותך כמו שהיו הבנים עושים, וכך גם הילד שלה יפרנס אותך כשתהיי זקנה. ולכן וַתִּקַּ֨ח נָעֳמִ֤י אֶת-הַיֶּ֙לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ כדי שישיב את נפשה וַתְּהִי-ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת: לטפל בו וכך גם מה שהוא יפרנס אותה בעתיד יהיה בדין ולא בחסד, לפי השיטה של נעמי. וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שהן אלו שרואות מה קורה אצל נעמי, ומהן גם היה לה כנראה הכי הרבה בושה, הן קראו לו שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד-בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י כי מבחינתן הוא היה כמו בן שלה ממש, ולא בן של רות, כי הרי הוא משיב את נפש מחלון הבן של נעמי. ובזה היה תיקון גם לנעמי וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ כנראה בשם חיבה, חוץ מהשם שקראו לו אביו ואמו, אבל זה השם שנשאר לו. וקראו לו עוֹבֵ֔ד כלומר שהוא עושה מלאכה בשביל מישהו אחר, כי כל מה שהוא עושה בעולם, הוא עושה בשם אלימלך מחלון וכליון, וכביכול הוא עובד בשבילם ו ה֥וּא אֲבִי-יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד: שבשבילו נכתבה כל המגילה הזו (פ)
וכאן צריך להוסיף שהמגילה מתעסקת הרבה מאוד בנושא השמות, למשל במה שהיא הפרידה את השמות של אלימלך, מחלון, כליון ונעמי מהמהות שלהם, בשני פסוקים שונים. ובמה שהשמות במגילה מלמדים אותנו את המהות של הדמויות, ובמה שנעמי משנה את שמה למרא, וב"שם האיש אשר עשיתי עמו היום", ובשאלות "מי את" ו"מי את בתי", ובמה שלגואל אין שם, ובהקמת שם המת על נחלתו, וב"יקרא שמו בישראל", ובקריאת השם על ידי השכנות.
ויש עוד ענין שהמגילה מתעסקת בו הרבה מאוד וזה הברכות: למשל כשנעמי מברכת את כלותיה "יתן ה' לכם ומצאנה מנוחה", וכשבועז מברך את הקוצרים "ה' עמכם" והם מברכים אותו "יברכך ה'", ובמה שאומר בועז לרות "ישלם ה' פעלך", ומה שאומרת נעמי "יהי מכירך ברוך", ו"ברוך הוא לה'", ו"ברוכה את לה' בתי", וברכת הזקנים "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך" וכל מה שאמרנו, והנשים שמברכות את נעמי "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום".
למה באמת המגילה מתעסקת כל כך הרבה גם בשמות וגם בברכות? נראה שהמגילה באה ללמד אותנו דבר מהותי שיש מאחרי כל הסיפור של המגילה. כי השאלה המתבקשת זה מה זכתה רות, ומה זכה בועז, שדווקא על ידם באה מלכות בית דוד? ובניגוד לכל האנשים שחיו בדור ההוא, ואנחנו לא זוכרים את השם שלהם היום, השם של רות ובועז נשאר לדורות, כשאנחנו לא רואים במגילה מעשים מופלאים שלהם, שלא פגשנו כמותם, שיצדיקו שהשם שלהם ישאר לכל כך הרבה דורות. ועל זה עונה המגילה: מה גורם ששמו של אדם נשאר לדורות? התשובה היא שהוא צריך לבחור נכון ברגעים הקטנים והקשים, שאף אחד לא יודע מראש שהבחירה בהם גורלית כל כך. כמו למשל לבחור לדבוק בנעמי ולא להפנות לה עורף, וכמו הבחירה של בועז לתת לרות ללקט ולתת לה יותר ממה שהוא חייב[11], וכמו הבחירה שלא להכנע ליצר, וכמו הבחירה לייבם את רות למרות שבאה ממואב. ואחרי שהאדם בחר נכון במקומות האלו, צריך עוד שברכת ה' תבוא דרכו, ושה' יבחר להעביר את הברכה דווקא דרכו. כלומר יש כאן צד של עבודה של האדם עצמו דווקא במקומות הקטנים והקשים ולא הגדולים והברורים, וצד של בחירה של הקב"ה שלא תלויה בנו. ולכן כל אדם ידאג למעשים הקטנים והקשים שלו, לבחור בהם נכון, ויתפלל שברכת ה' תבוא גם היא. ומכאן יש פירוט התולדות של דוד, אלא שהמגילה מתחילה אותם מפרץ, ולא מיהודה, וגם לא מיעקב. ונראה שיש כאן ענין מיוחד של שבעה, שהוא הקדושה שבטבע. ולא סתם אמרו השכנות "אשר היא טובה לך משבעה בנים", כי עד בועז יש כאן שבעה בנים, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, ובועז. וגם במגילה כולה יש שבע דמויות פעילות: אלימלך, נעמי, מחלון, כליון, רות, ערפה ובועז. ולאחר השבעה האלו, מגיעים אל השמיני שהוא כנגד עולם הבא, והוא עובד שיוצא מהם. ומפרץ עד דוד יש עשרה שהוא מספר של שלמות. לכן מתחילים דווקא מפרץ וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת-חֶצְרֽוֹן: שהוא עצמו היה מבאי מצרים. וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת-רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת-עַמִּֽינָדָֽב: וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת-נַחְשׁ֔וֹן כל אלו נולדו במצרים. ונחשון היה נשיא שבט יהודה כשיצאו ממצרים ולכן צריך לומר שמן הסתם הוא היה כבר מעל גיל עשרים, ולכן צריך לומר שהוא לא נכנס לארץ. ואם כן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת-שַׂלְמָֽה: עוד במדברוְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת-בֹּ֔עַז ולפי זה נוכל לחשב מתי בערך היתה המגילה, כי מהכניסה לארץ עד שנולד דוד יש 367 שנה. וגם אם שלמון נולד בשנה האחרונה לפני הכניסה לארץ, צריך לחלק את הזמן הזה לשלמון, בועז, עובד וישי ויוצא שכל אחד מהם הוליד בן כמעט 92 שנה. גם ככה זה קשה כמו שאומרת שרה "הלבן מאה שנה יוולד", ובפשט קשה מאוד לומר שחלקם ילדו בגיל יותר מאוחר, כדי שנוכל לומר שחלקם יהיו בגיל מוקדם יותר. ולכן הכי נראה בפשט, שמגילת רות היתה באמצע ימי השופטים, כלומר בערך בימי דבורה וברק. ואם נרצה לומר שבועז הוא איבצן, כ120 שנה מאוחר יותר, או שרות היא בתו של עגלון שמת כ85 שנה קודם[12], נצטרך לומר שחסרים בשושלת כמה אנשים שלא הוזכרו[13], או שנחשון היה בן פחות מעשרים שנה כשהוא היה נשיא שבט יהודה. וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת-עוֹבֵֽד: וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת-יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת-דָּוִֽד: שהוא העשירי ובזה נשלם ענין המגילה הזו
[1] ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בעז מה לאחורי תרעא הוה קאים, א"ר שמואל בר נחמן אפי' היה בסוף העולם הטיסו הקדוש ברוך הוא והביאו לשם כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער מתוך ישובו, אמר רבי ברכיה כך דרשו שני גדולי עולם רבי אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר, בעז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשתה את שלה, אמר הקדוש ברוך הוא אף אני אעשה את שלי (רות רבה ז, ז).
[2] וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָֽלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָֽמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִֽי: וְקָֽרְאוּ לוֹ זִקְנֵֽי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָֽלְצָה נַֽעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָֽרְקָה בְּפָנָיו וְעָֽנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵֽעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹֽא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִֽיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּֽעַל: (דברים כה, ז).
[3] כִּֽי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵֽאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹֽאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִֽיו (ויקרא כה, כה).
[4] אח – ברוב המקרים בתנ"ך, אח הוא אח ממש, בן לאותם הורים, או לפחות להורה אחד משותף. (ולכאורה רק אצל אברהם, שרה ולוט, נקרא בן האח "אח"). ובהשאלה בני אותו עם או אותה קבוצה, לעומת בני עם אחר או קבוצה שונה יקראו גם כן אחים. ויש השאלה נוספת של כינוי למי שיש בינינו שלום ושיתוף פעולה כאחים.
לדוגמא: שמעון ולוי אחי דינה, הלא אח עשיו ליעקב, ואת לוט בן אחיו, אחותך בת אביך או בת אמך, וישמע אברם כי נשבה אחיו, וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹֽא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָֽרֶךְ, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, מה הערים האלה אשר נתת לי אחי, ויאמרו אחיך בן הדד, אחי מאין אתם, צר לי עליך אחי יהונתן.
[5] כי בהמשך כתוב: "עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי" משמע שעוד לא הצליחה למכור. והמלבי"ם אומר ששדה אחוזה גם לא נגאלת עד שעוברות שתי שנים מהמכירה, ולכן ברור שנעמי עוד לא מכרה.
ומצד דיני ירושה השדה שייכת לגואל ולא לנעמי, כי הוא היורש של אלימלך. אלא שהנכסים משועבדים למזונות האשה וכתובתה, ולכן כל עוד לא היה לנעמי מה לאכול, ועוד לא לקחה את כתובתה, היא יכלה למכור את השדה, וכן גם רות בחלק השייך למחלון.
[6] ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני, ר' יהושע אומר פלוני אלמוני שמו, ר' שמואל בר נחמן אמר אלם היה מדברי תורה, אמר הראשונים לא מתו אלא ע"י שנטלו אותן ואני הולך ליטלה, חס לי ליטלה לית אנא מערבב זרעייתי איני מערב פסולת בבני ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. (רות רבה ז,ז).
[7] ולכן הקדים כאן את העם אל הזקנים, למרות שבכל מקום הזקנים קודמים, כי קנין השדה הוצג לפני הקנין של רות לאשה.
[8] באופן פשוט שם המקום "אפרת". ו"אפרתה" פרושו "לאפרת". "ועשה חיל באפרתה" משלב "באפרת" ו"לאפרת".
[9] נפש – השבת הנפש – "נפש" הם החיים כפי שמתבטאים בפועל בגוף. ולהשיב נפש יכול להיות או השבת הנשמה אל ה' במוות [נדיר], או שה' מחזיר אותה אל האדם לאחר שפרחה ממנו, או בהשאלה שכביכול פרחה ממנו נפשו מחמת צרה או רעב, והיא שבה אל מקומה כשסרה הצרה או הרעב וכדו'.
לדוגמא: כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם, וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי, לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי, כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב, וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ, כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי.
[10] למה דווקא שבעה? יתכן שלנשים לא היתה כוונה מיוחדת דווקא במספר הזה, אבל המגילה כתבה דווקא שבעה, כי באמת יש כאן הרבה יותר מהשבת נפש ויש בשושלת של הילד הזה ענין של קדושה. וכמו שנראה מיד, יש שבעה בנים מפרץ ועד בועז.
[11] א"ר יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהב"ה מכתיב לו, וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז: כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו. ואלו היה אהרן יודע שהב"ה מכתיב לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך (שמות ד: יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה בעז יודע שהב"ה מכתיב לו, ויצבט לה קלי, עגלים פטומין היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו עושה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והב"ה חותם על ידיהם, הה"ד אז נדברו [יראי י"י] איש אל רעהו [ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו] (מלאכי ג: טז). (רות רבה פרשה ה).
[12] ויהי בימי שפוט השופטים אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור ששופטיו צריכין להשפט, שנא' (שופטים ב') וגם אל שופטיהם לא שמעו, ומי היו רב אמר ברק ודבורה היו, ריב"ל אמר שמגר ואהוד היו, רב הונא אמר דבורה וברק ויעל היו, שפט חד, שפטים תרין, השפטים תלתא. (רות רבה פרשה א, א).
אמר רבה בר רב הונא אמר רב אבצן זה בעז (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א).
אמר רבי יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קה עמוד ב).
[13] מצאנו מקרים כאלה בתנ"ך, למשל בשושלת של עזרא, שמוזכרת פעמיים, אחת מקוצרת ואחת מלאה. אבל כאן קשה לומר את זה, כי השושלת הזו עצמה מוזכרת גם בדברי הימים ובלי שינוי.
https://drive.google.com/file/d/105jnrJoaj8VLyK2r0LPEMht4nu1NECdl/view?usp=sharing