המזמור מדבר על פעולתם הטובה של הייסורים, ומבקש להימנע מהצד הרע שיכול להיות בהם. ומתאים לאמרו לכל מי שבאים עליו ייסורים.
א לַמְנַצֵּחַ
בִּנְגִינוֹת עַל-הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: ב הטוב ביותר שהתוכחה על מעשי הרעים לא תבוא על ידי כעס וייסורים ה'
אַל-בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וגם כשבא
על ידי ייסורים יהיה כעס הפנים, כאב לבן, ולא כעס פנימי[1] וְאַל-בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי: ג וכשבאו עלי ייסורים קשים אמצא חן בעיניך שתסיר אותם חָנֵּנִי ה' כי כבר פעלו את פעולתם להביא אותי לידי מסכנות נפשית ולשבור את גאותי[2] כִּי אֻמְלַל אָנִי ורפאני
אתה, לא הרופא, מהנזקים של הייסורים כי הם כבר נוגעים אל עצמותי הפנימיות שעלול
להיות נזק תמידי[3] רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: ד ועוד יותר מזה שנפשי כבר חוששת לעצם החיים[4] וְנַפְשִׁי
נִבְהֲלָה מְאֹד והרי הייסורים באים ממך לתקן
אותי, אם כן צריך לעצור לפני המוות (ואת) וְאַתָּה ה' עַד-מָתָי: ה תשוב להגלות אלי שׁוּבָה ה'
והוצא את חיי מהצרה שהם בה חַלְּצָה
נַפְשִׁי ותן לי ישועה גמורה
מהייסורים, אף שמצד הדין הם מגיעים לי, אבל אין זו המטרה ששמת אותי בעולם הזה[5] הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: ו כי מטרת הייסורים הראשונה שיזכור האדם את ה' תתבטל אם יגיע עד המות כִּי אֵין
בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ[6] ומטרתם השניה שיתודה לה' על
חטאו לא תתקיים אם לא יהיה בעולם הזה[7] בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה-לָּךְ: ז וכיון שאני רואה שהייסורים לא סרו אני עמל להרגיש את צער הייסורים[8] שאולי לא פעלו מספיק יָגַעְתִּי
בְּאַנְחָתִי עד שמבחינת כמות הדמעות מיטתי
שרויה בהם בכל לילה אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה[9] מִטָּתִי ומבחינת ההתמדה הדמעות שוחקות את מוטות המיטה בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה: ח ועיני נאכלת מרוב כעס על עצם הצרה והקושי עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי ואיני כועס חלילה על ה' אלא מעביר את הכעס הזה על אויבי השמחים לאידי[10] עָתְקָה בְּכָל-צוֹרְרָי: ט ואותם אויבים שעושים רע לכו ממני, כי לא תהיה צרה להצר לי בה סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן כי אני יודע שה' שמע את בכיי, ששערי דמעות לא ננעלו[11] כִּי-שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: י ועל ידי הבכי שמע את מציאת החן שלי בעיניו ששבתי בתשובה שָׁמַע ה'
תְּחִנָּתִי וכשיגיע הזמן יקח את תפילתי
ממקומה[12] ויעשה בקשתי להפסיק את הייסורים ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח: יא ואז יתביישו אויבי ויחרדו כי כשיושיע אותי אולי הם יפגעו יֵבֹשׁוּ
וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל-אֹיְבָי וישובו
ממה שחשבו עלי ויתיבש[13] מה שמניע אותם ברגע אחד, כיון שיראו שכל מה שחשבו שה' נגדי היה טעות
ואלו היו ייסורים של אהבה יָשֻׁבוּ
יֵבֹשׁוּ רָגַע:
[1] "חמה" היא כעס פנימי ו"אף" הוא התבטאות הכעס כלפי חוץ. פעולת הייסורים הבסיסית היא להוכיח את האדם על רעתו, בכך שהאדם ישים לב שמשהו לא בסדר, וכיון שהוא רוצה להסיר את הייסורים, יבדוק את מעשיו, וגם מצד החומריות שלו, יצר הרע, ירגיש שצריך לשנות ולא טוב להמשיך כך.
פרוש נוסף: מבקש שהתוכחה לא תבוא מצד הכעס כעונש, אלא מצד הרחמים. ולמרות שיש חמה פנימית עליו, לא תתגלה באף אלא תנסה לתקן אותו; והייסורים עצמם לא יבואו אפילו מחמה, שאז הם קשים, אלא לפי מה שהאדם יכול לסבול.
[2] זו פעולתם השניה של הייסורים, לשבור את גאוות האדם ולהראות לו שיש צד שהוא פחות משאר בני אדם, ושהוא נזקק להם, ושאין בו כח להציל את עצמו אלא הוא זקוק לישועת ה'.
[3] והחשש הוא שאלו אינם ייסורים של אהבה שבאו לתקן אותו, אלא עונש.
[4] שגם זו פעולת הייסורים, להזכיר לאדם שהוא חולף וזמני, ושחייו עצמם אינם דבר בטוח, ובגללם הוא חושב מה הכין לו לעולם הבא ומה ישאיר לבניו, ומתמקד בדברים החשובים באמת.
[5] עצם חיינו הם חסד שניתן לנו כדי שנעבוד את ה' בעולם.
אילו היתה כוונתו לבקש שה' יוותר לו על העונש, היה מדבר על רחמים לא על חסד.
[6] כי על ידי כל מה שאמרנו, האדם זוכר את בוראו בהגיע ימי הרעה ומתוודה על חטאיו ומתקן אותם.
[7] פרוש נוסף: המטרה השניה של הייסורים היא שהאדם יודה לה' אחרי שיציל אותו מהצרה, וזה לא יתקיים בשאול.
פרוש נוסף: מטרת האדם בעולם הזה היא להזכיר את ה' על בריאתו ולקרוא בשם ה', ולהודות לו על טובותיו, ואת זה אנחנו עושים בברכות; ואם ימות, לא יהיה מי שיזכיר ויודה, כי שם אין אפשרות כזאת, לא בעולם הנשמות ששם ה' מוזכר ועומד, ולא בשאול, ששם אין דעה ואין "מי".
פרוש נוסף: אין מזכירים את שם ה' על הרעה, ולכן לא יהיה במותי תועלת להזכיר שמך, וכן אין אדם מודה על שהלך לשאול; אבל אם תציל אותי, אודה לך.
[8] "אנחה" היא קול צער רצוני שמבטא את הקושי. "אנקה" היא קול לא רצוני. ו"יגיעה" היא מאמץ להשיג מטרה מסוימת. והלב יימשך אחרי פעולה זו, ויבכה ממש.
[9] בלילה אדם מתייחד בכאבו, וביום יש לו עבודה לעשות, לתקן את עצמו. ובזה הלילה הוא הכנה ליום. עוד אפשר שבא לומר שלא צריך לבכות בפרהסיא, אלא בינו לבין עצמו.
[10] כעס הוא רגש שמופיע בנו כשאדם עושה לנו רעה בכוונה, וכשקורה לנו נזק שלא תכננו, גם אם אין אשם. אלא שאז יש נטייה טבעית למצוא אשם כל שהוא ולהעביר אליו את רגש הכעס, לפי חומרת הנזק ולא לפי כוונת האשם. לכן מעצם הצרה יש לי כעס, ואני מעביר אותו לאויבי כדי שלא יעבור להיות מול ה'.
[11] כי בקשה רגילה יש בה טענה נסתרת נגד רצון ה', כאילו לא כך היה צריך להיות; אבל בכי אומר שגם אם כך צריך להיות, איני יכול עוד, ואין בו התרסה אלא רק תחינה ולכן, בין השאר, "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים לד, יט).
[12] כי יש הרבה שלבים בין עצם מה שהתפילה עולה אל ה' לבין עשיית המבוקש בה, וכמו שאנחנו אומרים בתפלה: "יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר".
[13] "בושה" מלשון יובש.