המזמור אומר שעיקר השאיפה בחיים היא רק הדבקות בה', וכל שאר צורכי החיים נצרכים רק בשביל זה. ומתאים לאמרו כדי לזכור שהעיקר אינו ההצלה אלא הדבקות בה'.
א מִזְמוֹר לְדָוִד
שלקח משל ממה שהוא במדבר ללא מים[1] בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: ב גם כשאתה שופט אותי, אתה כוחי אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה ואחפש אותך גם כשיש רק מעט אור בתחילת הבוקר אֲשַׁחֲרֶךָּ כי נפשי צמאה לקרבת אלוקים ולא למים צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וכמוה[2] מושפע גם בשרי החומרי לחפש את קרבתך כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי אפילו שאני במקום מדבר וחוסר כח מחוסר מים[3] עדיין חושב על קרבת אלוקים יותר מעל המים בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם: ג ובאותה מידה גם כשאני נמצא בקודש ורואה אותך שם בראיה פנימית גם כן
צמא לך להתקרב עוד[4] כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ ורוצה לראות את הקביעות שלך וכבודך המתגלה בעולם לדבוק בך עוד ועוד לִרְאוֹת עֻזְּךָ
וּכְבוֹדֶךָ: ד כי טוב לי מה שיש לי חסד ממך יותר מהחיים עצמם כִּי-טוֹב חַסְדְּךָ
מֵחַיִּים שמטרת החיים ששפתי ישבחו אותך
על חסדיך והחיים הם רק אמצעי[5] שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ: ה ובדרך הזו כל מטרת חיי לברך אותך על טובך בזמן ההצלחה כֵּן אֲבָרֶכְךָ
בְחַיָּי ולהגדיל הופעתך כשאני מתפלל
אליך בזמן הצרה בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי: ו ומעצם היכולת לפנות אליך ולהתקרב אליך תשבע נפשי כמו ממאכלים שמנים
ומשובחים כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי ועל עצם היכולת לשבח אותך בשפתי אהלל אותך וְשִׂפְתֵי
רְנָנוֹת יְהַלֶּל-פִּי: ז עד כדי שאני זוכר אותך גם בשנתי אִם-זְכַרְתִּיךָ עַל-יְצוּעָי ועוזב את מיטתי וקם להגות בך גם באמצע הלילה בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה-בָּךְ: ח כי מה שאתה היית העזרה שלי בעולם כִּי-הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי גורם שאני משבח אותך על שהייתי אצלך בסתר כנפיך העליונות וּבְצֵל
כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן: ט ומזה נמשך שנפשי שואפת רק אליך דָּבְקָה
נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ וכיון שכן הופעתך הגלויה
תומכת בי שלא אפול כי אני עושה את רצונך[6] בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ: י אבל הרודפים אחרי אינם כן ואינם שואפים אליך כלל אלא שאיפתם להשמיד
את נפשי וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי ובאים מצד התחתית של העולם החומרי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ: יא ולכן זה גם לא יצליח להם, ועל ידי חרבם ששלפו שלא בצדק גוררים את
שאול עצמו מכסאו יַגִּירֻהוּ עַל-יְדֵי-חָרֶב עד שיחרבו ויהיו בתיהם מקום לשועלים. וזו התועלת שתצמח מהם בעולם הזה מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ: יב ואילו אני כשאמלוך אשמח בה', לא במלכות עצמה וְהַמֶּלֶךְ
יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים ובעקבות הצלתי ישבח את ה' כל
מי שבאמת סומך עליו[7] יִתְהַלֵּל כָּל-הַנִּשְׁבָּע בּוֹ ופיהם של המשקרים לומר שה' לא משגיח יעצר, כי יראו כולם את טעותם כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי-שָׁקֶר:
[1] אולי הסיבה שהזכיר דוקא את יהודה היא לומר שאינו מדבר מצד הסכנה, כי הוא נמצא בין אוהביו ואנשי שבטו; או לומר שהוא רחוק מהקודש במיוחד, כי הוא מחוץ לגבולות הארץ, דרומה מגבול יהודה.
[2] "כמה" מופיע בתנ"ך רק כאן. ופרשתי מלשון "כמו".
[3] "עיף" בתנ"ך משמעותו חסר כוח, אם זה מחמת רעב או צמא, או משום שלא ישן, או מתוך ייאוש או מאמץ. ראה דוגמאות בהערה בהקדמה.
[4] פרוש נוסף: אני חושב על קרבת אלוקים, לא רק כשאני בארץ ציה וחושב שאתה תפתור לי את הבעיות, אלא גם בהיותי "בקודש – חזיתיך".
[5] פרוש נוסף: מה ש"שפתי ישבחו" אותך הוא ש"טוב חסדך מחיים".
[6] פרוש נוסף: העובדה שאני זוכר אותך בזמן הלילה והצרה, מצד רצוני שתעזור לי ותסתיר אותי "בצל כנפיך", גורמת שבהמשך "תדבק נפשי בך" גם כשימינך תומכת בי ואני מצליח. אבל פרוש זה פחות נראה, כי יצועים ואשמורות אינם משל לצרה, בדרך כלל.
[7] "כל הנשבע בו" יכול להתפרש גם על ה' וגם על המלך. נראה שנקט לשון דו-משמעית בכוונה, כי מי שנשבע בשם מלך צדיק בעצם נשבע בשם ה', שהמלך עושה את דברו. וכן יהיה פרוש הפסוק "בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי" (לקמן קמב, ח).