חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד).
העולם שלנו מכיל עונשים באופן טבעי. מי שלא לומד ברצינות, לא מצליח להתקבל לעבודה טובה. מי שלא משקיע בעבודה, מפוטר. מי שלא שומר על החוק, מוצא את עצמו בכלא. מי שלא שומר על כללי הזהירות, עלול למות. מי שלא שומר את התורה, מגיע לגיהנום.
העונשים הטבעיים האלו מתאפיינים, בדרך כלל, בשני סעיפים חשובים:
א. הם אכזריים, מהווים פגיעה אנושה באדם, או לפחות כואבים מאוד.
ב. הם קשים מאוד לתיקון. בשלב שבו העונש מגיע, קשה מאוד, ולפעמים בלתי אפשרי, לחזור אחורה ולהתחיל מהתחלה.
כדי למנוע את העונשים האלו, קיבלו ההורים, המחנכים, המפקדים, המעסיקים והמחוקקים, את היכולת לתת עונשים מלאכותיים. המטרה של העונשים המלאכותיים היא לתת עונש שיתן טעם מר מספיק כדי למנוע מהאדם את הרצון ללכת בדרך רעה, אבל לא יפגע בשום דבר חשוב, לא בחיים, לא בבריאות, לא בפרנסה ולא בעולם הבא. ולתת את העונש הזה מספיק מהר, בזמן שעוד אפשר לתקן בקלות. כך העונש הופך מדבר אכזרי, לכלי שמקדם את האדם ושומר אותו בדרך הטובה.
כשאדם בוחר שלא להעניש את בנו, הוא ממילא בוחר להשאיר אותו בידי העונש הטבעי. כשהוא לא מכה את בנו בשבט, הוא לא באמת מוותר לו על המכות, אלא חוסך אותם בתכנית חיסכון ארוכת טווח. כשיגיע יום הפרעון, הבן המסכן יקבל את כל המכות שהוא חסך בבת אחת. ולכן הבחירה של האב מתאימה למי ששונא את בנו.
לעומת זאת מי שאוהב את בנו, משחרו מוסר. "לשחר" בא מלשון "שחר", "שחר" בא מלשון "שחור". כלומר הרגע הראשון של הבוקר, כשהכל עוד שחור ויש רק מעט אור. לשחר פירושו לחפש דבר ברגע הראשון שאפשר, גם אם עוד קשה לראות אותו. מי שאוהב את הבן שלו לא נותן לשום דבר להתפתח. ככל שהוא יעצור את התהליך בשלב מאוחר יותר, כך לבן יהיה קשה יותר לשנות את ההרגלים שכבר התקבעו. לכן הוא "מחפש אותו", ונותן לו "מוסר" מלשון "ייסורים", ברגע שהוא רואה שמשהו לא טוב מתחיל.
צריך לשים לב גם לסדר המילים בפסוק: יש מי שהחשבון שלו מתחיל ממה שהוא לא יעניש את הבן שלו. הוא קודם כל "חושך שבטו", וזה לא נתון לדיון. גם אם הוא יגלה שהבן שלו זקוק לשבט הזה, ההחלטה שלו תשאר בעינה. אם כך למעשה הוא שונא את בנו. כי כשאדם חושב על עצמו, הוא לא מתחיל מהשאלה באיזה כלים הוא ישתמש כלפי עצמו ובאיזה לא. האקסיומה הראשונה היא שהוא יצליח, הוא יתקדם, הוא ידאג לעצמו. ואם יהיה צריך להשתמש בכלים לא רגילים בשביל זה, הוא ישתמש. אבל כלפי בנו הוא לא חושב באותה צורה. הוא מוכן "לוותר" על הבן שלו, אם הוא יגלה שהדרך להציל אותו עוברת בכלים שהוא לא רוצה להשתמש בהם.
ויש מי שהחשבון שלו מתחיל במה שהוא אוהבו של בנו. הוא לא מחליט מראש שיש כלים שלא יהיו בשימוש. הוא עסוק בחינוך, והוא ישתמש בכל כלי שיהיה נצרך כדי לקדם את הבן שלו. וממילא הוא הרבה פעמים בכלל לא צריך להשתמש בשבט, השבט מונח על השולחן, ודי לו במוסר במילים.
את הנמשל אמר לנו הקב"ה בעצמו: "כַּֽאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶֽךָּ".
שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", למעשה אינה שאלה אלא תשובה. הרשעים נעזבים לידי הטבע. הם לא נענשים מיד, הם לפעמים לא נענשים במשך הרבה מאוד זמן. אבל הם מקבלים בסוף את העונש הטבעי, והוא סופי ומוחלט. הצדיק נמצא תחת השגחה ומקבל חינוך צמוד. בכל פעם שהוא מתחיל לזוז מהדרך הוא מקבל עונש, "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק", אבל העונש הזה לא אכזרי ולא סופי "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'". העונש הזה מקדם.
זה נכון, בקנה מידה גדול יותר, גם לגבי אומות העולם, שיושבות בשלווה שנים רבות, מתחזקות ופורחות, עד שהן נופלות ולא קמות יותר. לעומתם עם ישראל סובל צרות רבות ומשונות, אבל ממשיך להתקיים ולהתקדם לאורך כל ההיסטוריה.