עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן (משלי יד, לא).
הקב"ה ברא עולם גשמי חסר. יש בו עשירים ועניים, פערים חברתיים, מחסור.
הקב"ה ברא עולם רוחני חסר. יש בחירה חופשית, אנשים יכולים לעשות את הרע, אנשים יכולים להתעלם מחובתם.
הקב"ה ברא עולם שיכול להיות מושלם, גם רוחנית וגם גשמית. הקב"ה הרי נתן לעשיר את עושרו. הוא נתן לו את הסביבה התומכת, את ההזדמנויות, את היכולת ללמוד, את המזל. לעני הקב"ה לא נתן את אותה אפשרות. הקב"ה נתן לעשיר גם בשביל העני. ה' נתן לכולם את כל מה שהם צריכים, אבל בדרך כזו שאנשים יוכלו גם לזכות בעולם הבא. אנשים יוכלו לבחור לעשות את הטוב, ואז העולם יהיה מושלם בזכותם. אם העשיר יבחר בחירה חופשית נכונה, הוא יפרנס את העני. גם הוא יעשה את חובתו, וגם לא יהיו עניים.
מי שעושק עשירים עושה מעשה לא מוסרי, אבל הנזק מוגבל. מי שעושק את הדל לוקח ממנו את הלחם שלו, את החיים. אדם כזה מראה שלא אכפת לו משאר העולם. הוא לוקח כל מה שהוא יכול, גם אם הנזק שיגרם לאחרים בלתי נסבל, גם אם הרווח שלו לא כל כך גדול. האמירה הרוחנית שלו היא למעשה, בראת בחירה חופשית, זו בעיה שלך. אני לוקח כל מה שאני יכול. ואם אפשרת לי בחירה חופשית לרע, אני לוקח אותה.
האדם הזה מחרף את עושהו של הדל, כי הוא טוען שהקב"ה ברא עולם חסר, שהוא ברא עולם עם עניים שאין להם מאיפה לחיות, הוא ברא עולם שבו אפשר לעשוק את העניים ולגרום להם למות. מבחינתו, אין מה להטיל את האשמה עליו, הוא רק עושה מה שאיפשרו לו. האשמה נמצאת ח"ו על הקב"ה, שאיפשר לכל הרע הזה לקרות.
האדם הזה מחרף גם את עושהו של עצמו, כי הוא טוען שהקב"ה ברא אותו חסר רוחנית. כי הקב"ה איפשר לו בחירה חופשית רעה. אין מה לבוא אליו בטענות, הקב"ה ח"ו ברא עולם רע.
מי שמתחיל את החשבון מכבוד ה', ממה שה' הוא העיקר ורצונו הוא העיקר, נותן לאביון מתנת חינם. הוא מכבד את ה' שחנן אותו עצמו בעושר, ומנסה להדמות לו ולכן גם הוא עצמו מחפש למי צריך לתת. הוא מכבד את ה' שברא אותו, ונתן לו בחירה חופשית, ובוחר בטוב. וממילא משלים את העולם הרוחני שה' ברא. הוא מכבד את ה' שברא את האביון, ונותן לו, ומשלים את העולם הגשמי שה' ברא. מי שבוחר בטוב, עושה את עולמו של הקב"ה, עולם מושלם.
הנמשל הוא המוות.
הקב"ה ברא עולם נורא, עולם שיש בו מוות. כל מי שקיים, כל מי ששמח, כל מי שמרגיש, וכל מי שטוב לו, ימות.
אבל המוות הוא דבר נורא רק אם לא מחכה אחריו עולם טוב עוד יותר. וזה תלוי בנו.
הקב"ה ברא אותנו גוף ונשמה. העולם הזה בנוי גם להשלמת הגוף וגם להשלמת הנשמה. ההגיון הוא חצי חצי. חצי מהזמן שלנו להשלמת הגוף, חצי מהזמן שלנו להשלמת הנשמה.
אבל הצד האנוכי שלנו, רוצה לקחת את כל הזמן לטובת הגוף. הבחירה החופשית מאפשרת לנו לתת חלק מהזמן לטובת הנשמה.
מי שעושק מהנשמה את החצי שלה, מי שמבחינתו יש רק גוף בעולם הזה, וצרכי הנשמה אינם נחשבים, הוא משאיר אותה דלה, חסרת כל. ממילא הוא מחרף את עושהו. על זה שברא בחירה חופשית שמאפשרת למנוע מהנשמה את צרכיה, על זה שברא את המוות שהופך להיות כל כך נורא.
מי שמכבד את הקב"ה, מי שרואה בו את העיקר בעולם, שרואה בו את מה ש"כבד" ויציב וכל השאר צריך להדחות מפניו; לא נותן לנשמה רק את החצי המגיע לה. הוא מזיז מפני הקב"ה דברים נוספים. הוא מבין שהנשמה היא אביונה, מלשון "אבה" היא רוצה עוד ועוד, כל מה שניתן לה לא מספיק לה. ולכן הוא חונן אותה, ונותן לה מתנת חינם מהזמן שלו גם מעבר לחצי המגיע לה.
הוא מכבד את הקב"ה יותר ממה שהוא מכבד את העולם הזה, וממילא הוא מכבד אותו על העולם שברא, עולם שבו המוות אינו פגם, כי הוא שער לעולם הבא.