ספר תהילים הוא ספר של תפילות, כלומר שהאדם מדבר עם הקב"ה.
עצם הרעיון שאפשר להתפלל לא פשוט.
כי גם אם אנחנו יודעים שהבורא ברא את העולם והוא גם עושה בו דברים היום, אבל עדיין, למה שיהיה לו קשר ישיר אל בני אדם? למה שהבורא ידבר איתם, ולמה שהם יוכלו לדבר איתו?
אלא שאנחנו יודעים שה' לא רק פועל בעולם, כי הוא מצמיח צמחים או אחראי לרעידות אדמה, אלא הוא גם משגיח על אנשים באופן ישיר, וגם על אנשים פרטיים. הוא מסתכל עלינו ואכפת לו מה אנחנו עושים.
ולכן הוא גם מדבר איתנו, כדי לומר לנו מה לעשות, ולזה אנחנו קוראים נבואה,
ולא רק זה אלא גם אנחנו יכולים לדבר איתו, ולזה אנחנו קוראים כיום תפילה.
תפילה זה דבר מאוד חשוב, לא דווקא כדי שה' יעשה מה שאנחנו מבקשים ממנו, אלא כי אנחנו יכולים לחשוב, שהעולם הזה עובד לבד. בלי הקב"ה. כי הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו שהוא מסתתר בו, ולא רואים אותו בקלות, ונראה שהכל קורה לבד.
אבל באמת הקב"ה כל הזמן מופיע בעולם, אם רק רוצים לראות אותו.
כשאדם צריך איזה דבר, כל מה שהוא יכול לעשות לבד, הוא צריך לעשות. הקב"ה לא עושה במקומנו את מה שאנחנו יכולים לעשות. ולכן אם אדם רוצה שיהיה לו לחם, הוא צריך לחרוש ולזרוע, ולא רק להתפלל.
אלא שכולם יודעים שגם כשאתה עושה כל מה שצריך, וגם אם תחרוש ותזרע, לא בטוח שיצא לך מזה לחם.
כי צריך גם גשם, וצריך שלא יהיו מחלות לתבואה, וצריך שלא יבוא ארבה, וצריך שלא תשרף השדה, ושלא יגנבו את התבואה. והדברים האלו כבר לא בידיים שלנו.
בכל מה שהאדם עושה, גם אחרי העבודה שהוא עושה, התוצאה לא תמיד תהיה אותו דבר, כי יש גם מרכיב שרגילים לקרוא לו "מזל".
שני בני אדם פותחים חנות, מזמינים סחורה ומפרסמים באותה צורה, אחד מצליח ואחד לא. לזה היה "מזל" ולזה לא.
במקום הזה אנחנו פוגשים את הקב"ה. אנחנו יודעים שלא תמיד זה באמת שאלה של "מזל" אלא של השגחה של ה'. והוא בוחר אם תצליח או לא.
ולכן אנחנו מתפללים, אחרי שעשינו כל מה שהיה בידיים שלנו, ומבקשים מה' שישלים את העבודה שלנו, בכל התחומים שלא בידיים שלנו, ואז נצליח.
אדם חולה, הוא הולך לרופא, לוקח את התרופות, אבל עדיין יכול להיות שזה לא יצליח. ולכן הוא מתפלל שה' יעזור והוא גם יתרפא בסוף.
וזו החשיבות הגדולה של התפילה, כי כשאדם מתפלל הוא מראה, ומכניס לעצמו לראש, שהקב"ה הוא מי ששולט באמת בעולם. ולא המעשים שלנו, וגם לא "מזל" עיוור. והדבר הזה חשוב יותר מהשאלה מה קרה לו בסוף.
לפעמים כל הסיבה שאדם יהיה חולה זה כדי שהוא יבין שזה לא בידיים שלו, ויתפלל אל ה', ויזכור את הקב"ה ושהוא באמת מי שמחליט בעולם הזה, ולא אנחנו.
ולכן גם אם מה שאדם ביקש קרה, וגם אם ה' בחר שלא להענות לבקשה שלו, עצם התפילה חשובה מאוד, כדי שאדם ירגיש שה' שולט בעולם.
ולכן נראה בתהילים שיש שלשה סוגים של תפילות, יש את התפילה הפשוטה, שאדם מבקש מה' דבר שחסר לו, אבל יש גם הודאה, שזה אחרי שאדם קיבל משהו, הוא מודה לה', ואומר בפרוש שה' הוא זה שנתן לו את הדבר וזה לא קרה לבד.
ויש שבח, שאנחנו משבחים את ה' על הגדולה שלו, גם אם זה לא דבר שקיבלנו אישית, למשל לשבח את ה' על העולם שהוא ברא, או על אירועים הסטוריים שהוא עשה, כי גם בזה אנחנו זוכרים שה' הוא מי שמנהיג את העולם הזה.
אבל המזמור הראשון הוא לא ממש תפילה, ואנחנו לא פונים בו אל ה', וגם לא מדברים בו על ה', אלא הוא הקדמה, ואנחנו מדברים בו דווקא על האדם.
והמזמור אומר שעוד לפני שאנחנו מתפללים על ענין מסויים שאנחנו צריכים, צריך להבין שלא לכל בקשה הקב"ה יענה.
קודם כל כי הקב"ה לא עובד אצלנו, אלא אנחנו אצלו. ולכן אם אנחנו מבקשים דבר שהקב"ה רוצה אותו, הקב"ה יעשה אותו בדרך כלל אפילו אם לא נבקש. ואם מבקשים דבר שה' לא רוצה שיקרה מן הסתם הוא לא יתן אותו.
ולכן העיקר הוא לא מה בקשנו ומה ה' עשה, אלא כמה אנחנו מתאימים לרצון של ה'. וזה מה שחשוב באמת. ואז גם אם התפילה שלנו לא נענתה, לא נפחד, כי נבין שזה רצון ה', ולכן זה גם מה שאנחנו רוצים.
ולדבר הזה קוראים "מידת הביטחון", כלומר שאנחנו בוטחים בה', שהוא מנהיג את העולם לכיוון הטוב. ושכל מה שה' עושה איתנו מכוון למטרה האמיתית, שהיא המטרה של ה'. ולכן גם אם קורים דברים רעים, אנחנו יודעים שה' משגיח, וזה מה שהיה צריך לקרות, גם אם אנחנו לא מבינים למה.
וברמות השונות של מידת הבטחון הזו אנחנו הולכים להתעסק בכל החלק הראשון של ספר תהילים. ולכן אנחנו מתחילים את הספר בבסיס, באיזה סוג של אדם אנחנו צריכים להיות:
אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אשרי הכונה לא שהוא "מאושר" כמו שאומרים היום, אלא שהוא עומד על נקודה יציבה. כלומר מי יציב בעולם, ולא צריך לפחד, מי אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים כלומר שגם אדם טוב, יש מקרים שהוא שומע לעצה שבאה מאנשים רשעים, שלא אכפת להם מהמוסר, וממה טוב וישר, אלא רק מהרווח האישי שלהם. והוא שומע להם כי העצה נשמעת לו נכונה בפני עצמה. אבל צריך לדעת שעצה שבאה מאנשים כאלו, מן הסתם היא דבר רע בעצמה. ואם הוא יקבל אותה הוא יעבור לשלב הבא של וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד הוא כבר נמצא בדרך שבה הולכים אנשים שעושים דברים לא נכונים. אפילו שהוא רק עומד בדרך, ועוד לא הולך בה, כי הדרך הזו כבר תוביל אותו מצד עצמה. ומי שבצומת בחר דרך מסויימת, ככל שהוא מתרחק מהצומת יהיה לו קשה יותר ויותר לשנות את הבחירה שלו כי הוא כבר הולך בדרך מסוימת שמתרחקת מהאחרות, ולכן סביר להניח שהוא יעשה חטאים נוספים עד שהוא וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב: לצים בתנ"ך זה לא כמו בלשוננו, אנשים שמתבדחים, אלא אנשים שיש להם הסברים, מלשון מליצה.
כי כיון שהוא יעשה דברים לא טובים, הוא יחפש תאוריות שמצדיקות את המעשים האלו, כדי להרגיש טוב עם עצמו, עד שהמקום הקבוע שלו שבו הוא יושב יהיה עם אנשים שיש להם הסברים למה הרע הוא באמת טוב.
ולכן כדי להיות יציב בעולם, צריך קודם כל להמנע מכל אלו. לא ללכת בעצת רשעים, ואם כבר הלך, לא לעמוד בדרך חטאים, וגם אם כבר עמד לא לשבת במושב לצים אלא לחזור בתשובה.
ואז בן אדם לא עושה רע, אבל זה עדיין לא מספיק, צריך גם לעשות טוב. ומה טוב ונכון אפשר ללמוד רק מהתורה, ולכן כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה֗' חֶ֫פְצ֥וֹ כלומר למרות שהוא עדיין רוצה לפעמים דברים רעים, והוא לא יודע מה ה' רוצה ממנו, אבל הוא רוצה ללמוד את התורה שה' נתן לנו. וזה ההתחלה הטובה של תהליך, ושל דרך, שמובילה אותו למצב ש וּֽבְתוֹרָת֥וֹ שלו בעצמו, כי הרצון שלו יהפוך להיות עם הזמן כמו הרצון של ה', והוא ידע מה ה' רוצה ממנו. ולכן יֶהְגֶּ֗ה כלומר ידע להוציא מהתורה מה נכון לעשות גם יוֹמָ֥ם במה שברור לו מה נכון לעשות, כמו יום שרואים בו הכל, וגם וָלָֽיְלָה: כשלא ברור לו למה דבר מסוים נכון, או מה נכון לעשות עכשיו, כמו לילה שיש בו חושך, ולא רואים מה נכון לעשות, גם כן הוא יוכל להבין מהתורה מה נכון. ולעשות אפילו שהוא לא מבין למה.
ההבדל בין צדיק כזה לרשע הוא שהצדיק מחובר לתהליכים שה' עושה בעולם. והתהליכים האלו ארוכים מאוד, ונמשכים מאות ואלפי שנים ולכן
וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ . שהוא רב שנתי, וקיים הרבה דורות.
ולמשל מי שעובד בשביל עם ישראל, מחובר לעם שעובר בהסטוריה דרך אלפי שנים. והוא חלק מהעץ הזה. ומי שמנסה לתקן את העולם, מצטרף לתהליך ארוך מאוד שהקב"ה עושה בעולם, והוא חלק מהעץ הזה. שהוא שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם המים הם התורה, ולתורה יש פלגים שונים, ושיטות שונות, אבל כולם משקים את העץ הזה, כי צריך בשבילו סוגי צדיקים שונים ושיטות שונות בעבודת ה', והתורה מזיזה את התהליכים האלו לאורך כל ההסטוריה, והיא אומרת לנו מה נכון לעשות בשבילם.
ולכן מי שמחובר לתורה, ועושה מה שהיא אומרת, יהיה חלק מהעץ הזה.
וכיון שהוא צדיק, הוא לא מנסה רק להרוויח כאן ועכשיו בשביל עצמו אלא אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן העץ הזה בְּעִתּ֗וֹ, בזמן המתאים. כי התהליכים האלו ארוכים מאוד, ולא תראה את התוצאות של המעשים הטובים שלך בהכרח מיד, או כבר בימיך, אלא העבודה של הרבה מאוד דורות של צדיקים נאספת ביחד, עד שיש את הפרי והתוצאה.
אבל נגזר מהפרי העתידי הזה גם פרי לצדיק עצמו, שיקבל אותו בעיתו, כלומר בעולם הבא, שם הוא יקבל שכר על המאמץ שלו בשביל העץ הזה.
ואל תחשוב שבעולם הזה לא יהיה לו כלום אלא וְעָלֵ֥הוּ כלומר העלה הוא, אמנם, לא הפרי, אבל צריך אותו כדי לקיים את העץ עד שיגיע הפרי, וכך למשל מה שהאדם צריך כדי לחיות, פרנסה ואוכל ובריאות לֹֽא־יִבּ֑וֹל כי כיון שצריך את כל זה בשביל הפרי, גם את זה ה' יתן לו וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ: כי הוא עושה רק דברים שה' רוצה שיקרו, ולכן ה' גם ידאג שהם יצליחו.
וכל מה שאמרנו כאן לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים אין להם שום דבר מכל זה, כי הם לא מחוברים למטרות ארוכות, ורק מנסים להרוויח לטובת עצמם. ולא יהיה להם פרי בעולם הבא, וגם לא לעתיד לבוא.
אלא המשל של הרשעים שונה. הרשעים דומים לעשב חד שנתי, כי הם לא מחוברים לתהליך ארוך, אלא רק לזמן שהם חיים בו. וגם בו הם לא הגרעינים שיכולים להצמיח שוב צמח בשנה הבאה, או שאפשר לאכול אותם ולהנות מהם, אלא כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ כלומר הקליפות שעוטפות את הזרע של החיטה.
כי אנחנו נראה בעולם הזה הרבה פעמים רשעים שמצליחים, אבל זה רק כי צריך אותם בתור שמירה לפרי האמיתי, צריך אותם למשל כדי לפתח את הכלכלה, דרך מה שהם רודפים אחרי ההנאות שלהם, וצריך אותם כדי להכאיב לצדיקים במקומות שזה נצרך, אבל כל זה לא הופך אותם להיות חלק מהפרי, אלא אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ: כשיגיע הזמן, והם יסיימו את התפקיד שלהם, הם יופרדו מהגרעינים, ותבוא רוח ה' ותרחיק אותם מהגרעינים הבשלים, כדי שהם לא יפריעו יותר.
עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט כשיבוא הזמן של המשפט לעתיד לבוא, ולכל אדם בעולם הבא, הרשעים לא יוכלו להתקיים בו, כי אין להם זכות. למרות שבעל כרחם הם היו חלק מהתהליך והיו שומר של הפרי וְ֝חַטָּאִ֗ים שהם לא עושים את הרע בכוונה כמו הרשעים, אבל עדיין עושים מעשים לא ישרים, והם מעורבים מטוב ורע, כן יקומו במשפט, כי יש בהם טוב, אבל לא בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים: הם לא יהיו באותה מדרגה כמו הצדיקים שהיו מחוברים לעץ הזה לגמרי.
כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ ה֭' דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים ה' יודע הכל, לכן כשאומרים שה' יודע, מתכוונים שהוא משגיח, והוא מסתכל על הדרך שבה הולכים הצדיקים, כי היא מובילה למטרות שה' רוצה. ולכן הוא משגיח עליה שהיא תצליח, וממילא גם הוא משגיח על כל הצדיקים שהולכים בה שהם יצליחו. אבל וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים שלא הולכת למטרות של ה', היא תֹּאבֵֽד: מעצמה, כי ה' לא משגיח עליה, וממילא הוא גם לא משגיח עליהם.
ולכן נראה רשעים שמצליחים בעולם הזה, כי ה' לא משגיח עליהם מקרוב, ולא מעניש אותם מיד. אבל הם יאבדו בסופו של דבר עם הדרך שלהם. והצדיקים מושגחים.
וזה אומר שמי שמחובר לדרך שה' רוצה, הוא יציב בעולם, גם כי, לא משנה מה יקרה לו, המטרות שהוא מנסה להשיג, יצליחו בסופו של דבר, כי ה' מקדם אותם לאורך כל הדורות, וגם הוא יהנה מהפירות האלו.
וגם כי, גם אם קורים לו דברים רעים, הוא יודע שזה לא סתם, כי ה' משגיח עליו. ולכן ברור לו שה' רוצה ללמד אותו איזה דבר דרך הדברים הרעים האלו, או לקדם אותו, ואלו יסורים של אהבה, ולא סתם מקרים רעים.
ולכן הנקודה הראשונה שחשוב לדעת במידת הבטחון היא, שאנחנו לא מודדים את השאלה האם טוב לי או רע לי כאן ועכשיו, כי הרבה פעמים צריך לעשות לצדיק דווקא רע, כדי להביא אותו למטרה, וכדי שהוא יוציא מעצמו את כל הכוחות שיש בו.
למשל כשאדם מתגייס ליחידה מיוחדת, עושים לו אימונים מאוד קשים, ולא פעם גם כואבים. אבל הוא יודע כל הזמן שהמפקדים שלו לא מנסים לשבור אותו, אלא לבנות אותו, ולהוציא ממנו יכולות שהוא לא חשב שיש בו. והידיעה הזו בעצמה נותנת לו כח לעבור את האימונים האלו, ואפילו לרצות אותם, כי הוא יודע שהמטרה שלו בעצמו, להיות חייל טוב, תצליח רק ככה. למרות שהוא לא יודע למה צריך כל דבר, אבל הוא יודע שהמפקדים שלו יודעים, וזה מספיק לו.
וזה מה שהבטחון אומר, שהצדיק יודע שכל מה שקורה לו זה לטובה, כי הקב"ה משגיח עליו ובוחר מה לעשות לו, כדי לקדם אותו אל המטרה. והוא יודע שהמטרות שהוא מנסה להשיג יצליחו, כי ה' מקדם אותם, ואין חשש שזה לא יצליח בסוף.
ובזה הוא בטוח.