טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת: נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא: (משלי כז, ה-ו).
נוח לחשוב שאוהב הוא מי שנעים לי איתו, מי שעושה לי טוב, ושונא הוא מי שמזיק לי, מי שרע לי לידו. זה נכון בדרך כלל, אבל יש שתי בעיות בחשיבה הזו: האחת היא שלפעמים לא טוב שיהיה לי טוב, לפעמים אני צריך עזרה פחות נעימה. אדם צריך שיוציאו לו קוץ, הוא צריך חינוך בשביל העתיד שלו, הוא צריך מי שיכריח אותו לקום ולעשות משהו עם עצמו. במקומות האלו מי שבאמת אוהב אותי דווקא יקשה עלי. מי שישאיר אותי במצב הנוח, עושה לי רע.
נובעת מזה בעיה שניה: יכול להיות שמי שעושה לי הרגשה רעה עושה את זה בשבילי, חושב עלי. ודווקא מי שנותן לי הרגשה טובה עושה את זה בשביל עצמו, הוא מרוויח מזה משהו, ואני בכלל לא מענין אותו. מישהו נותן לי בחינם כרטיס להגרלה, רק תמלא פרטי כרטיס אשראי… אולי הוא עושה לי הרגשה נעימה, אבל אני בכלל לא מענין אותו, הוא מנסה להשיג ממני משהו. דווקא החבר החשדן והמעצבן שמושך אותי משם, רוצה את טובתי.
אוהב הוא קודם כל מי שלא מוכן לוותר עלי. מי שרואה את עצמו חלק ממני, כולל הקשיים והבעיות שלי. שונא הוא קודם כל מי שלא אכפת לו ממני, מי שלא רואה בי משהו משותף גם לו, ולכן לא אכפת לו שיהיה לי רע.
הכי טוב כשיש אהבה גלויה. אבל יש מצבים שאדם לא במצב שאפשר להראות לו אהבה. זה לא יהיה לו טוב, הוא צריך תהליך של תיקון. במצב כזה האוהב מוכיח אותו. התוכחת המגולה הזו היא סוג הקשר הבא בתור אחרי האהבה המגולה, היא תהליך של תיקון שסופו אהבה מגולה. רק במקום שאי אפשר אפילו להוכיח, במקום שעוד אין עם מי לדבר, שם האוהב שותק. שם הוא לא מראה אהבה, כי זה לא טוב כרגע, והוא גם לא מוכיח, כי עוד אי אפשר. שם האהבה מסותרת. במבט חיצוני נראה לנו שהאהבה המסותרת, השתיקה, טובה יותר מתוכחה מגולה שמכאיבה, שנראית כמו כעס ושנאה. אבל אהבה מסותרת עוד לא מקדמת אותנו, אל האהבה הגלויה, טובה לנו התוכחת המגולה יותר ממנה. אהבה מסותרת לא רואים. תוכחת מגולה היא הביטוי החיצוני של אהבה מסותרת.
אם גם אוהב וגם שונא עלולים להקשות עלינו, איך נדע אם מדובר באוהב או בשונא? האם נוכל לראות הבדל בין אוהב שמקשה עלי כדי לתקן, לבין שונא שמקשה עלי כדי שיהיה לי רע? האם נראה הבדל בין שונא שעושה לי טוב כדי להשיג ממני משהו, לבין אוהב שעושה לי טוב כי הוא אוהב אותי?
המגע של האוהב, גם הקשה, גם הדורש, נמשל לפצע. הוא לא עובר מהר, הוא כאן עד שיתקיים תהליך של ריפוי. האוהב לא עוזב אותנו, הוא נאמן, כל עוד הוא חושב שיש סיכוי לתקן, הוא ימשיך להקשות עלינו. המגע של השונא, גם הנעים, גם המתחנף, נמשל לנשיקה, מגע רגעי וחיצוני.
השונא אולי מנשק, אבל כדי לעתור לנו, כדי לבקש משהו. ברגע שהנשיקות שלו נעתרות, ברגע שנעתרנו לבקשותיו, הוא יעלם. הוא לא רוצה את חברתנו, לא אכפת לו ממנו, הוא רוצה רק להשיג משהו. בשביל זה הוא מוכן לנשק, אבל מיד אחר כך להעלם.
לנמשל יש שתי מדרגות:
ברמה האישית: היצר הטוב הוא אוהב שלנו, אכפת לו מאיתנו, לא רק היום, גם מהעתיד שלנו, גם מהעולם הבא שלנו. הוא לא מחפש שיהיה לנו קל ונעים עכשיו, לפעמים הוא דווקא דורש, לפעמים הוא משתמש בייסורי מצפון, אבל הוא לא מוותר עלינו.
במקרים קיצוניים, כשהיצר הטוב מבין שאין עם מי לדבר כרגע, שהיצרים משתוללים וזה לא זמן להתחיל להוכיח, הוא שותק. אבל האהבה נשארת מסותרת. הוא מחכה לשעת כושר, הוא עוד יוכיח, כשהיצר הרע יפנה את מקומו.
כשהמצפון מתחיל לייסר אותנו, כשהיצר הטוב מתחיל להעלות דרישות, הוא נראה כמו שונא. למה הוא לא יכול להמשיך לשתוק? אבל טובה התוכחה המגולה שלו מהאהבה המסותרת. עכשיו הוא מתחיל לתקן אותנו, עכשיו רואים שהוא לא מוותר עלינו.
איך נדע מי אנחנו באמת? אנחנו זה היצר הטוב או היצר הרע? עם מי אנחנו מזדהים? היצר הטוב נאמן. גם אם הוא מכאיב, גם אם הוא דורש, הוא לא מוותר. הוא לא עוזב אותנו. הוא איתנו בטוב וברע, ולכן הפצעים שלו נאמנים. הוא לא מוכן לקבל עבודה גרועה, הוא לא מוכן להתרצות ברמה נמוכה. כשהגענו לדרישה אחת שלו, הוא מעלה את הדרישה הבאה. הוא רוצה שנהיה הכי טובים שאפשר. לעומת זאת היצר הרע מופיע רק כשיש סערת יצרים, רק כשיש לו מה להרוויח. הוא מנשק עד שנעתרים לו, ואז נעלם. הוא מרוויח רגע של הנאה חולפת והולך ומשאיר אותנו עם הטעם המר של הכשלון, ועם המצפון של היצר הטוב שגם אז לא עוזב אותנו.
וברמה הלאומית : הקב"ה אוהב אותנו תמיד. אכפת לו מאיתנו. במשך הרבה זמן עם ישראל חטא כשהוא היה בארץ, והקב"ה לא העניש אותם. לא היה עם מי לדבר. האהבה היתה, אבל מסותרת. כלפי חוץ זה נראה טוב, העם בארץ, יש בית מקדש, מה רע? אבל מצד האמת זה מצב כל כך גרוע, עד שאין כרגע איך לתקן. העם לא מוכן לשמוע. בסופו של דבר מגיע הזמן שבו מגיעה התוכחה הגלויה, הגלות. זה נראה רע מאוד, זה כואב, אבל טובה התוכחה הגלויה מהאהבה המסותרת. כאן כבר יש תהליך של תיקון. אין כאן שנאה ח"ו, יש כאן התחלה של אהבה גלויה, של קשר גלוי.
הקב"ה הוציא אותנו לגלות מאהבה, ולכן הוא לא עוזב אותנו גם שם. פצעי האוהב נאמנים, "מכות גדולות ונאמנות". הם לא עוזבים אותנו אלפיים שנה, עד שנתקן, עד שיהיה טוב. ולכן הם נאמנים שיעשו את מלאכתם, הם באים מאהבה והם ישיבו אותנו אל האהבה.
לא יהיה לגלות פתרון טכני, לא העמים יפתרו את הבעיה. גם אם העמים מנשקים אותנו, גם אם הם נותנים לנו זכות להגדרה עצמית, גם אם הם מכירים בזכויותינו, אלו נשיקות שונא. רגע הם כאן, ורגע אחר כך הם נעלמים. העמים לא נותנים לנו זכויות מאהבה, הם לא מכירים בנו מאהבה, הם רוצים משהו. ברגע שנעתר להם, הם ילכו. הקשיים הנאמנים ישארו איתנו, עד שנתקן.