טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא: (משלי יט, א-ב).
כיון שהפסוקים כאן מדברים על דעת, ולא על עושר, צריך לומר ש"רש" הוא רש בדעת.
אנחנו מאוד מעריכים חכמה. אנשים מעריצים את המדע. אבל למה?
החכמה מאפשרת לנו לדעת מה נכון. החכמה מאפשרת לנו לא לטעות ולא להסתכן, החכמה מאפשרת לנו טכנולוגיה ויכולות. כמעט כל דבר רע יכול היה להפתר אם היה לנו קצת יותר חכמה, או ידע. כמעט כל דבר טוב שיש לנו מקורו בחכמה.
אבל זה בתנאי שהחכמה שיש לנו נכונה. השכל לא חייב להגיע לאמת, זה מאוד תלוי מה המטרה שלו. כשאדם רוצה להגיע לחקר האמת, יש סיכוי טוב שזה גם יצליח. אבל כשאדם מחפש מטרות אחרות, כשאדם רוצה להצדיק את התאוות שלו, או את הדעות הקדומות שלו, אז השכל יודע גם להמציא טעויות גדולות מאוד, ולנסח אותם בצורה שנשמעת מאוד נכונה, או לפחות "מדעית". אנשים יכולים להמציא תאוריות "מדעיות" שלמות שאינן נכונות, ונועדו רק להצדיק מטרה שסומנה מראש.
כשאנחנו מחזיקים ביד חכמה מוטעית, המצב הפוך. החכמה הזו גורמת לנו לטעות, גורמת לנו להסתכן, היא מונעת מאיתנו יכולות שיכלו להיות לנו. החכמה הזו מזיקה.
לכן הדבר הכי חשוב, שהוא תנאי לכל מדע וחכמה הוא הרצון להגיע לחקר האמת. האוביקטיביות. הרצון לדעת את האמת חשוב גם אם אין לנו חכמה בכלל. אדם שהוא רש בדעת אבל הולך בתומו, ברצון שלם, הוא רוצה לעשות מה שנכון, יצליח ברוב הפעמים גם להגיע לאמת. הוא לא יודע מה היא, אבל הוא יכול לשאול, הוא יכול לברר, ולעשות לפי מה שאומרים לו. לעומתו מי שהוא כסיל, מי שמתעלם מחוקי החכמה גם אם הם ידועים לו כי הוא מונע על ידי התאוות שלו, והוא לא רוצה שהחכמה תעצור אותו, אינו חכם. הוא עיקש שפתיים, הוא ממציא תאוריות עקומות שנאמרות מהשפה ולחוץ, כדי להסביר לאנשים למה הוא עושה מה שהוא עושה. הוא בעצמו יודע שזה לא נכון, אבל הוא כסיל.
עדיף לא לדעת חכמה, אבל לרצות לעשות את הדבר הנכון, מאשר לדעת חכמה אבל להתעלם ממנה ולסלף אותה.
החכמה איננה הדבר החשוב באמת, איננה הדבר שצריך להעריץ, אלא הרצון לעבוד לפי האמת. החכמה תבוא אחריו.
אבל זה לא אומר שמי שיש לו רצון טוב פטור מלהחזיק גם בחכמה. זה לא אומר שהחכמה לא חשובה. לכל אדם יש חיים שונים במקצת, כל אחד מתמודד עם דברים שונים. לא כל דבר אפשר לשאול מישהו אחר, לא כל דבר תוכל לברר. הנפש שלנו צריכה לצאת אל הפועל. אנחנו צריכים לעשות משהו שייחודי לנו. בלי דעת, הנפש לא מגיעה אל כל הטוב שהיא יכלה לעשות. לא יעזור לשאול מישהו שיודע, כי רק אנחנו מכירים את החיים שלנו, את הכשרונות שלנו, ואת הסביבה שלנו. אין כאן חכמה אחידה שיכולה לעבור בספרים, או אצל אנשים מסוימים בלבד, כל אדם צריך את היכולת לחשב את דרכו.
לא רק הצד החיובי לא יצא לפועל, יש גם סכנה לרש ההולך בתומו. כדי לא לטעות, הרש צריך לשים לב מה הוא עוד לא יודע. הוא צריך ללכת לשאול. אבל אם הרש קצת יותר פזיז, אם הוא אץ, ואם רגליו מובילות אותו ולא הראש, אז הוא לא ישים לב, אז הוא יעשה מה שכולם מסביבו עושים ויחטא. אז הוא יעשה את הדבר הראשון והמיידי שנראה לו ויחטא.
אנחנו חייבים דעת, אי אפשר להסתדר בלי חכמה. בלי דעת אי אפשר להוציא את הטוב לגמרי לפועל, אי אפשר להמנע לגמרי מטעויות. אבל החכמה חייבת לבוא רק על גבי רצון טוב, רק על גבי כוונה ללכת לפי האמת. בלעדיה גם חכמה לא תהיה כאן.
הנמשל פשוט:
טוב מי שרש בתורה, אבל הולך עם הקב"ה בתמימות, עושה מה שהוא יודע שצריך, מקיים כל מה שהוא יודע, ועושה מה שהרבנים אומרים לו; יותר ממי שלמד תורה, ופלפל בחכמה, אבל לא רוצה לקיים. ממי שמחפש, בעזרת כל מה שהוא למד, היתרים שבקושי אפשר להוציא מהשפתיים מרוב שהם עקומים.
אבל אנחנו לא מסתפקים בלב הטוב, לא די לנו ברצון. אנחנו רוצים גם ללמוד תורה, גם לפלפל בחכמה. כי בלי דעת התורה, הנפש לא יכולה לצאת לפועל. אדם לא יכול לדעת מהשולחן ערוך מה הוא אישית צריך לעשות, מה האות שלו בתורה, את זה הוא צריך לחקור ולהבין בדעתו. הטוב שיכול לצאת מהנפש שלו לא יצא אם הוא בלי דעת. לפחות מספיק דעת כדי לדעת מה לשאול.
ועוד יותר מזה, אם רק רצון טוב יש לנו, לא נשים לב לחלק מהבעיות. אדם תמיד חושב דרך מה שמקובל בחברה שלו. מה שנחשב נכון, מה שכולם עושים. על גבי זה הוא יכול לכוון את הדרך שלו. כל אדם הוא אץ ברגלים הוא הולך לפי ההרגלים, הוא ממהר, ולא שם לב, ועושה כמו כולם. אם אין לו מספיק דעת כדי לשים לב לבעיות, הוא וודאי יחטא. הוא וודאי יפול בדברים שמקובלים לנכונים בחברה שלו, ולא ידע לשים לב לבעיות שיש בהם.
אנחנו חייבים דעת, צריך ללמוד תורה, אבל רק על גבי לב טוב, רק על גבי רצון לעשות את דבר ה'. הידע התורני לבדו עוד לא מבטיח שום דבר.