הפעם נמשיך עם הפסוק הבא:

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי (משלי יב, י).

רגשות ותחושות של הגוף הם דבר לא מדויק. המטרה שלהם היא לעורר אותנו לשים לב למשהו, לכוון אותנו לדבר מסוים. אבל אחרי ששמנו לב, השכל צריך לבוא ולומר מה בדיוק עושים ואיך. הרעב מכוון אותנו לאכול, אבל הוא לא יודע לומר כמה צריך לאכול ומה. את זה השכל צריך לעשות. חוש הטעם יודע לכוון אותנו לדברים מזינים ולהרחיק אותנו מדברים רעים. אבל לא כל דבר שחוש הטעם רוצה, כדאי לאכול, ולא כל דבר שהוא מרחיק כדאי לא לאכול. כאן נכנס השכל ומבהיר שממתקים לא כדאי לאכול כל כך הרבה, ותרופה צריך לאכול גם אם היא מרה.

כמובן מי שכבר יודע מה צריך לעשות ומתי, לא צריך לחכות לרגשות ולתחושות כדי לעשות אותו. כדאי לאכול בזמן הנכון לפי השכל, ולא להגיע בכלל לתחושת הרעב.

הצדיק יודע מה הבהמה שלו צריכה לחייה. למרות העיסוק שלו בעולמות עליונים, הוא לא שוכח את צרכי הבהמה שלו, הסוס שהוא רוכב עליו, השור שהוא חורש איתו, הכלב ששומר לו על הבית. הצדיק יודע מה הם צריכים, ומתי הם צריכים, לאכול או לישון, ונותן להם בזמן המתאים מה שצריך. ולכן הוא יכול בשאר הזמן לעבוד איתם בלי לשחוק אותם.

הרשע חי לפי התחושות שלו. לפי מה שמתחשק לו, מה ש"בא לו". הבהמה שלו אינה הוא ולכן הוא לא ממהר לדאוג לה. הוא לא מוציא זמן ואנרגיה בשביל מישהו אחר, ונוח לו יותר להתעלם מהצרכים שלה. כשהבהמה כבר ממש מסכנה, כשהיא צועקת, אז רגש הרחמים של הרשע מתעורר. רחמים הם רגש כמו כל רגש אחר ויש גם לרשע את הרגש הזה. ולכן הרשע מרחם על הבהמה והולך לתת לה אוכל. אבל הרגש הוא רק ההתחלה. רגש הרחמים מכוון אותנו לפתור מצוקות של אחרים. אבל הטיפול עצמו עובר אל השכל. הרגש לא יוכל לנהל את הטיפול בצורה נכונה. לכן התנהלות לפי "רחמי רשעים" מתאימה רק לאדם אכזרי. הבהמה היתה צריכה להיות ממש רעבה ומסכנה כדי לצעוק מספיק, ובפעם הבאה היא תצטרך שוב להיות רעבה ומסכנה כדי לקבל את האוכל שלה. היא לעולם לא תקבל אותו בזמן המתאים, כי הרשע בכלל לא חושב מה הבהמה צריכה. הוא חושב על עצמו ועל רגש הרחמים שמציק לו ומנסה לפתור אותו.

גם כשהרשע כבר נותן לבהמה לאכול, הוא לא פועל לפי השכל. הבהמה רוצה לאכול מה שטעים לה, אבל לא תמיד בריא, או שהיא רוצה לאכול לפעמים יותר ממה שבריא לה, כי היא עצמה מונעת על ידי תחושות ורגשות. הרשע מרחם עליה, ולכן נותן לה לאכול מה שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה. התוצאה היא שהבהמה סובלת שוב, הפעם מהאוכל. רחמי הרשעים מוכיחים שוב שהוא באמת אדם אכזרי. אדם שאכפת לו רק מעצמו.

מאותה סיבה כשהבהמה שלו נפצעת, הוא הורג אותה כי הוא לא יכול לראות אותה סובלת. הוא לא שואל את עצמו האם הבהמה רוצה למות. אם נסתכל בטבע נראה שבהמה במצב הזה מנסה להציל את עצמה, או לפחות לשרוד עוד קצת, לא למות. אבל הוא רוצה לשחרר את עצמו מהצער והרחמים שהוא מרגיש כלפיה, והוא מספיק אכזרי כדי להרוג אותה בשביל הרגשות שלו. ברמות קיצוניות יותר, יש מי שמנתק גם בני אדם ממכונת ההנשמה.

אחרי שדיברנו על העולם הבא של הצדיק הנמשל הפעם עובר לדבר על העולם הזה שלו:

הצדיק מתיחס לגוף שלו ולנכסים שלו כמו אל בהמה. כלי עבודה. העבודה האמיתית שהוא עושה מכוונת לעולם הבא, אבל הוא עושה אותה בעזרת הכלים שיש לו בעולם הזה. לכן הצדיק לא מתעלם מצרכי הגוף, ולא מהרכוש שלו. מצד שני היחס שלו אליהם לא מונע על ידי רגשות ותחושות. הוא יודע מה הם צריכים, הוא יודע מה היכולות שלהם ומה הוא רוצה להשיג מהם, ובהתאם לזה הוא נותן להם מה שצריך. הצדיק נותן לגוף שלו כל מה שהוא צריך, ורק מה שהוא צריך. הוא מחזיק את כל הרכוש שהוא צריך, ורק את הרכוש שהוא צריך.

הרשע לא מתעניין בגוף שלו מצד עצמו, הוא לא רוצה ליצור בעזרתו משהו. הרשע מונע על ידי הרגשות והתחושות שלו. הוא רוצה להרגיש, לטעום, לחוות. הוא לא מנסה להחזיק את הגוף בריא, או לשמור עליו יעיל. הוא מנסה לתת לגוף מה שמתחשק לו ומתי שמתחשק לו. ולכן מה שטעים ונעים, הרשע יתן לגוף גם אם הוא הורס אותו. גם אם הוא שוחק את התחושות שלו, גם אם הוא מקלקל את הבטן. ומה שהגוף צריך אבל לא נעים לתחושות, כמו ספורט למשל, הוא לא יתן לו עד שהגוף יצעק. הרשע מרחם על הגוף שלו כשהוא חולה, כשהרופא שולח אותו לעשות ספורט. אבל לא על הגוף הוא מרחם אלא על התחושות שלו. את הכאב הוא רוצה להוריד מעצמו, את חוסר האונים של המחלה. אבל הגוף עצמו לא מענין אותו גם עכשיו. רחמים כאלו הם אכזריות. גם כשנותנים לגוף כל מה שמתחשק לו ומקלקלים אותו. וגם הרחמים על הכאב, שרק כשהם מגיעים הרשע מטפל בבריאות שלו, וכשהם ילכו הוא יפסיק.