מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ (משלי יא א).
המאזניים בנויות ממוט אופקי שמחובר במרכזו לציר. בכל קצה תלויה סלסלה. באחת שמים את הסחורה, ובשניה אבן שמשקלה ידוע. אבן של קילו, אבן של מאה גרם, אבן של עשר גרם. מניחים אבנים עד שהמוט מתאזן, ואז יודעים את כמות הסחורה. או אם רוצים משקל מסוים דווקא, מניחים את האבן הרצויה בצד אחד, וממלאים את הסלסלה השניה בסחורה עד שהמוט מתאזן.
יש שתי דרכים לרמות במשקל: האחת להחזיק מאזני מרמה. כלומר מאזניים שבהם הציר לא נמצא במרכז המוט, אלא נוטה יותר לכיוון הסלסלה של האבנים. במקרה כזה סחורה במשקל של פחות מקילו תאזן אבן במשקל קילו. כך הקונה יקבל פחות תמורת הכסף שלו.
הדרך השניה היא להחזיק משקל מדוייק, אבל אבן חסרה. כלומר אבן שכתוב עליה קילו אבל היא שוקלת רק 900 גרם. גם כאן הלקוח יקבל פחות תמורת הכסף שלו.
הרמאות של מאזני מרמה מתועבת יותר מהרמאות של אבן חסרה. מוכר שמחזיק מאזני מרמה ירמה תמיד, הוא לא יכול לבחור שלא לרמות, כי כל מה שהוא שוקל יוצא לא נכון. וגם אם ירצה שלא לרמות לקוח מסוים, לא יוכל כי הוא לא יודע בכמה המשקל שלו מרמה.
לעומת זאת באבן חסרה, המוכר מרמה רק כשהוא בוחר לשים את האבן הזו על המשקל. וגם כשהוא שם אותה הוא יודע בכמה הוא רימה, והוא יכול לעשות הנחה מתאימה במחיר. גם זה אסור, אבל מתועב פחות.
ההגיון היה שרצון ה' הוא שקילה נכונה. מאזניים נכונות ואבן נכונה, ושקילה צודקת. אבל רצון ה' הוא אבן שלמה, גם בלי שקילה כל שהיא. וכך אומר גם הפסוק "לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּכִֽיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה", אפילו אם היא בכיסך.
באופן טבעי אנחנו מבינים שכיון שיש מסחר, כיון שאנשים מוכרים וקונים, כיון שהם חותמים הסכמים, צריך גם צדק. צריך כללים שיישרו את החברה, שימנעו רמאות, שיאפשרו לאנשים לסמוך אחד על השני. הצדק הוא צורך של המסחר והחברה. האבן נצרכת רק כיון שיש שקילה. אבל האמת הפוכה. מה שחשוב בעולם הזה הוא הצדק. חשובים כללי המוסר. כל מה שהקב"ה יצר את אפשרות המסחר, כל מה שיש הסכמים, זה רק כדי שיהיה מגרש משחקים שבו הצדק יוכל לבוא לידי ביטוי. אבל כיון שיש צדק, כיון שיש לך אבן שלמה, זה כבר לא כל כך משנה אם תשקול בה משהו או לא. היא רצון ה' בעצמה.
הנמשל הוא בשקילת הדיעות זו מול זו:
יש הסברים שונים על המציאות, הגיונות שונים מה נכון ומה לא. תאוריות שונות, תורות שונות. אדם שוקל בדעתו מה נכון, מנסה להבין מה לא נכון. הוא שוקל דעה מול דעה, הגיון מול הגיון. הבעיה האמיתית אינה האבן החסרה, התורה השקרית; יש הרבה תורות שקריות בעולם, אבל רוב בני האדם בכלל לא יקחו אותם. הם לא ישקלו אותם בכלל, כי אין להם סיבה לחשוב שהן נכונות.
הבעיה האמיתית מתחילה כשהמאזניים איתם אנחנו שוקלים, שיקול הדעת, הם מאזני מרמה. כשהיצר מוסיף את המשקל שלו לאחת הדעות, כשתאוריה מסוימת מאפשרת לאדם לעשות מה שמתחשק לו. אז המאזניים מקבלים עיוות. אם אדם מוכן לערב את היצר, את השיקולים התועלתיים שלו בחשיבה על מה נכון ומה לא, אז כל מה שישקל בהם יצא מעוות לצד היצר. הדעת שלו לא אוביקטיבית יותר. האדם הזה יטעה באופן עקבי. הוא יעדיף דעות לפי מה שהן מתירות לו ולא לפי כמה הן נכונות, והוא לא ידע אפילו שהוא עשה שיקול לא נכון. זו תועבת ה'.
אדם עלול גם לבחור דיעה שהוא יודע שהיא לא נכונה, כיון שהיא מאפשרת לו לעשות דברים שהוא רוצה, אבל במקרה כזה הוא לפחות יודע שהוא מחזיק ביד דיעה לא נכונה. הוא יכול לבחור מתי להשתמש בה ומתי לא, וכשירצה לחזור בתשובה הוא יוכל לעזוב את הדיעה הזו בקלות. הוא יודע שהיא שקרית.
אבל הצד השני, רצון ה', איננו שנשקול נכון את הדעות, שנבדוק את כל הרעיונות שיש בעולם באופן אוביקטיבי ונגיע למסקנה הנכונה. הקב"ה בכלל לא מצווה אותנו להכיר רעיונות אחרים, להשוות את היהדות לדתות אחרות, לבדוק התאמה בין התנ"ך לארכיאולוגיה. אפשר לעשות את כל זה, אבל אפשר לעשות רצון ה' לגמרי, גם בלי להכיר דעות אחרות.
רצון ה' הוא שנחזיק בדעות האמיתיות. זה לא משנה באיזה דרך הגענו אליהן. בסופו של דבר רוב היהודים יחזיקו בדיעות הנכונות כיון שההורים שלהם חינכו אותם לפי הדיעות האלו. ההורים שלהם גידלו אותם לפי התורה. הם לא שמעו על רוב הדיעות האחרות, ולא שקלו אותם זה מול זה. אבל יש להם אבן שלמה ביד. ואבן שלמה רצונו.