לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה: לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת (משלי טו, יג-יד).
לרגשות כמו לחושים יש תפקיד. כמו שחוש הטעם אומר לנו באופן כללי מה מתאים לגוף (מתוק), ומה לא מתאים (מר), כך הרגשות אומרים לנו האם אנחנו במצב טוב (שמח), או במצב לא טוב (עצוב). לכן כשליבו של אדם מרגיש שמחה, הוא מיטיב גם את פניו, הוא מקרין את זה החוצה. כי אם האדם הזה הולך בדרך טובה, כדאי שאנשים יראו את זה, ויצטרפו גם הם לדרך שלו. אדם אחד מגלה דרך נכונה, ושאר האנשים לא צריכים לנסות בעצמם. הם רואים את השמחה שלו, ומצטרפים אליו באופן טבעי. לעומת זאת כשליבו של אדם עצוב, כשהוא במצב לא טוב, לא בהכרח יראו את זה על הפנים שלו, אבל רוחו, הכח שמניע אותו, יהיה שבור ומסכן. האדם הזה יהיה חסר חשק, לא רוצה לעשות כלום. דיכאון. הסיבה היא שהאדם הזה צריך לשנות את דרכו, רגש העצבות מסמן לו שהמצב לא טוב וצריך להשתנות. לכן ממילא הוא נמנע מלעשות את כל מה שהוא עשה עד עכשיו, עד שתמצא דרך חדשה ורוח חדשה.
אבל מה עושים עם זה? איך יוצאים מהעצבות? מה נכון לעשות כששמחים?
כאן יש לנו הבדל בין הנבון לכסיל. רצונו של הנבון הוא להבין, לדעת את האמת. ולכן הוא תמיד מחפש בכל דבר שהוא רואה או מרגיש, את הדעת שיש בו. מה נכון בו, מה הוא אומר. כיון שהוא מחפש את הדעת, כל סימן קטן נותן לו אפשרות לחשיבה, נתונים לבדוק. כשהוא מרגיש עצוב, הוא ישב ויחשוב למה? מה זה אומר? האם הוא באמת בדרך לא נכונה, ואם כן מה הדרך הנכונה? גם כשהנבון שמח הוא מחפש את הדעת, מה נכון בשמחה שלו ומה לא? האם הדרך שלו באמת נכונה? הרי כמו חוש הטעם, גם הרגש לא מדויק, הוא לא באמת יודע מה נכון ומה לא, אלא רק מסמן לשכל מה צריך לבדוק.
לעומתו הכסיל, לא מעונין לדעת את האמת. הוא רוצה לעשות מה שמתחשק לו. אבל מה יעשה הכסיל עם כל הסימנים מסביב שמראים לו שהוא טועה? עם כל הסימנים שמראים לו שאחרים צודקים? לכל הכסילים יש את אותו פתרון. האיולת. אולי זה נכון, אולי זה נכון, אין איך לדעת מה נכון. הכל ספק, לעולם לא נדע… יכול להיות שהשמחה מראה שמישהו בדרך נכונה, אבל הרי הרגש יכול גם לטעות. העצב יכול לומר שאדם בדרך לא נכונה, אבל כדרכם של רגשות הוא יכול גם לטעות. אין איך לדעת ולכן אין סיבה לבדוק את הענין. הכסיל לא שואל את עצמו מה זה אומר שהוא שמח, וכשהוא עצוב הוא הולך לישון עד שזה יעבור. בלב, הכסיל יודע שהוא מרמה את עצמו, אבל האיולת מספקת לו את המרעה הדרוש, לפחות מן השפה ולחוץ. הפה שלו אוכל את אותם עשבים בלתי מזינים, לועס שוב ושוב את אותן מנטרות, ובשבילו זה מספיק. זה מאפשר לו לעשות מה שהוא רוצה, ולהמשיך להתעלם מההגיון. כמובן שבעקבות זאת העצב נהיה בן בית בליבו של הכסיל, והוא צריך להמשיך ולרעות את אותה איולת שוב ושוב, כדי לשכוח מהעצב, שחוזר ומציץ בכל פעם שהוא רעב לקצת הגיון.
הנמשל הוא עם ישראל והארץ:
הקב"ה נתן לנו ארץ רוחנית. כשהעם במצב טוב רוחנית, היא נותנת את יבולה, אין מחלות, העם גדל, האויבים שלנו משלימים איתנו. כשהעם במצב גרוע רוחנית, הארץ לא נותנת את יבולה, יש רעב, יש מלחמות, בסופו של דבר גם גלות.
כשליבו של הקב"ה שמח בנו, הוא מיטיב את פנינו, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. העמים כולם רואים כמה טוב לעם ישראל, ורוצים ללמוד ממנו. באים לשמוע את חכמתנו, לראות את מי אנחנו עובדים.
לעומת זאת כשאנחנו מעציבים את ה', הוא שובר את רוחנו. אין לנו כח, אין לנו מה שיניע אותנו. זה לא זמן שיבואו מהעמים ללמוד מאיתנו, זה גם לא זמן שנרגיש טוב עם עצמנו. התחושות הרעות אמורות לכוון אותנו לחשב מסלול מחדש.
הסימנים האלו הם סימנים עדינים, אפשר להתעלם מהם בקלות. אפשר ללכת עם הקב"ה בקרי, לומר שזה בסך הכל מקרה.
כשעם ישראל עם חכם ונבון, הוא לומד מהסימנים הקטנים מה מצבו, הוא קשוב לכל רמז. כשהוא רק רואה את השמים נעצרים הוא חוזר בתשובה, מחפש מה צריך לשנות. כשיש תבואה, הוא זוכר את הנעימות שבעבודת ה', ושומר אותה בליבו לרגעי משבר.
כשעם ישראל חלילה מחפש לעשות מה שמתחשק לו, ולא רוצה לשמוע בקול ה', הוא מסתפק בכל דבר. בסימנים הקטנים קל לו להסתפק, הם במילא קלים ולא כל כך ברורים. אבל "וְאִם תֵּֽלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַֽ לִי וְיָֽסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּֽאתֵיכֶֽם", הצרות מתגברות, העצב מורגש יותר ויותר, והעם ממשיך לרעות את אותה איולת, למרות שקשה יותר ויותר להמשיך לאכול את זה. "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּֽסְרוּ לִי וַֽהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶֽרִי".