למה קשה לנו כשמעבירים עלינו ביקורת? מה גורם לאנשים להיות ביקורתיים? ולמה נבואות שמיועדות רק לעתיד, ניתנו לדורות הקודמים?
היום נמשיך עם הפסוק הבא:
נֶ֣זֶם זָ֭הָב וַחֲלִי-כָ֑תֶם מוֹכִ֥יחַ חָ֝כָ֗ם עַל-אֹ֥זֶן שֹׁמָֽעַת (משלי כה, יב).
קשה מאוד לקבל תוכחה משתי סיבות: האחת היא מקבל התוכחה, השניה היא נותן התוכחה.
אם אדם רוצה להשתפר, אם הוא רוצה להיות טוב יותר, הוא צריך לדעת מה הוא צריך לתקן ואיך. ואם הוא מבין שלא תמיד הוא יכול לבד להבין איפה הוא טועה, ולא תמיד הוא יכול לבד להבין מה הוא צריך לתקן, אז הוא ישמח לקבל ביקורת. הוא רוצה לשמוע תוכחה, כי מבט של מישהו מבחוץ יכול לעזור לו להבין איפה הוא טועה, ולהבין מה הוא צריך לשפר.
אבל רוב בני האדם לא מחפשים להשתפר, הם רוצים שיאמרו להם כמה הם מוצלחים, בלי צורך לעבוד על עצמם ולהשתפר. בדרך כלל לאנשים נוח במקום בו הם נמצאים, והם לא רוצים שיזיזו אותם. גם אם הם כבר מנסים להשתפר, הם לא בהכרח יבינו שלמבט חיצוני יש ערך, שמישהו אחר יכול לתת להם נקודת מבט שלהם אין. ולכן רוב בני האדם לא רוצים לשמוע ביקורת, שמבחינתם פוגעת להם בדימוי העצמי, וספק אם תוכל להועיל להם.
הסיבה השניה היא נותן התוכחה. כדי לתת תוכחה יעילה, המוכיח צריך לחשוב על מקבל התוכחה; מה הצרכים שלו, מה הוא מסוגל כבר לשמוע ומה עדיין לא, איזה צעדים מעשיים אפשר לתת לו כדי להשתפר באמת, איך לומר את הדברים בצורה שהשומע ירצה לקבל אותם. בשביל זה הוא צריך ממש לרצות את טובת מקבל התוכחה.
רוב בני האדם לא מחפשים לשפר באמת אנשים אחרים, הם מעונינים יותר בטובת עצמם. הם לא יתאמצו לחשוב איך הם יכולים לעזור למישהו אחר, שאפילו לא ביקש מהם עזרה.
מה שמניע הרבה מבני האדם להעביר ביקורת על אחרים, הוא לא הרצון לשפר את אותם אנשים, אלא הרצון להרגיש עוד יותר טוב עם עצמם. דרך אחת להרגיש טוב עם עצמך היא להשתפר, ולהיות טוב באמת. דרך שניה היא להראות כמה מישהו אחר יותר גרוע ממך, ולהרגיש שיחסית אליו אתה ממש בסדר. לכן אנשים מעבירים ביקורת, בתחומים שבהם הם טובים ואחרים לא, ומרגישים מאוד טוב עם עצמם, גם בלי להשתפר באמת.
כמובן שמי שמעביר ביקורת מסיבות כאלו, לא מעביר ביקורת שמתאימה למקבל הביקורת. הוא לא חושב מה הוא יכול כבר לשמוע ומה לא, הוא לא שואל את עצמו מה הכלים המעשיים שהשני יוכל להפעיל כדי להשתפר, או מה השלבים שהוא צריך לעשות, הוא לא חושב על השני בכלל, וממילא גם אם יקבלו את הביקורת שלו, היא לא תהיה מועילה.
ולכן אומרת הגמרא: "אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
היחס האמיתי שלנו אל ביקורת צריך להיות כמו לתכשיט, היא מייפה אותנו, היא משפרת אותנו. וכך אפשר לפרש את דברי חז"ל: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", הביקורת היא תכשיט.
אבל כדי שהביקורת תשפר אותנו באמת, צריך שהמוכיח יהיה חכם, שידע להוכיח נכון ולתת את העצה הנכונה למקבל הביקורת. המוכיח צריך להיות כמו נזם, כלומר עגיל, שחודר את האוזן ונכנס אל השומע. והמוכיח צריך להתכוון לייפות את מקבל התוכחה כמו נזם זהב.
וכמובן, מקבל התוכחה צריך לרצות להשתפר. הוא צריך שהאוזן שלו תהיה פתוחה לשמוע ביקורת, למרות שזה לא נעים. ובזה האוזן שלו דומה לחלי כתם, לתכשיט זהב חלול שמקיף אותה, ומשאיר באמצע חלל שבו יכנסו דברי התוכחה. המוכנות לשמוע, היא עצמה תכשיט מכובד מאוד, ונדיר עוד יותר מהזהב.
וכדי שמקבל התוכחה אכן יצליח להתייפות בעקבותיה, חייבים את שניהם. נזם זהב וחלי כתם יחד.
הנמשל ממשיך את הנמשל הקודם, ומסביר את אחת הסיבות שבגללן התורה כותבת את דבריה גם בצורה נסתרת:
כדי שעם ישראל ירצה להשתפר, כדי שהעם ירצה לשמוע ביקורת, הוא היה צריך לצאת לגלות. בזמן שהוא היה בארץ, היה לאנשים הרבה יותר נוח לחשוב שהם בסדר גמור. היה להם נוח לחשוב שלא צריך יותר מזה, והם לא רצו לשמוע מה יש לקב"ה לומר על המצב שלהם.
בדורות הבעייתים ביותר של העם, אפילו כשהנביאים הוכיחו אותם, הם לא רצו לשמוע להם. גם כשהם ידעו שהם לא בסדר, וגם כשידעו שהם חייבים להשתפר, הם לא שינו את דרכם. ולכן משתמש הנביא הושע בפסוק שלנו כדי לתאר את גודל הבעיה: "וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'".
יקח לעם ישראל עוד הרבה דורות עד שהאוזן תהיה שומעת. עד שהעם, בלחץ הגלות, ואחרי שיפור ארוך שנים, ירצה באמת להשתפר, וירצה לשמוע מה יש לקב"ה לומר לו.
אלא שאז, כבר לא יהיו נביאים. בשלב ההוא לא יהיה מי שידע להוכיח את העם.
רק הקב"ה הוא מוכיח חכם לגבי עם ישראל. המטרה של עם ישראל כל כך מורכבת והשינויים שהעם צריך לעבור כל כך גדולים, שרק הקב"ה יכול לומר מה צריך לעשות כדי להגיע אל המטרה למרות הכל. כל מי שיוכיח את ישראל, לא מפי הקב"ה, יוכל לכל היותר לומר איפה הם טועים כרגע, אבל לא יוכל לומר להם מה הפתרון.
אם כך נזם הזהב קיים בדורות מסוימים, חלי הכתם יהיה קיים בדורות אחרים. איך מפגישים את דברי המוכיח החכם עם האוזן השומעת?
בשביל זה משתמש התנ"ך, בין השאר, בתפוחי זהב במשכיות כסף. התוכחות כתובות בנבואות בצורה קשה להבנה, חלקן בצורה חידתית. כך, בדורות שבהם הנביאים אמרו את הנבואות האלו, העם יכל לבחור שלא להבין. הוא יכל לבחור להסתכל רק על משכיות הכסף, ולא להבין את עומק תפוחי הזהב שבתוכם. אבל דרך הדבר הדבור על אפניו, יגיע דבר ה', מהדורות שבהם הוא יכול להאמר, אל הדורות שמסוגלים לשמוע אותו. הם יבחרו לשמוע מה שכתוב בנבואות, והם יוכלו למצוא את תפוחי הזהב. כך אנחנו מגיעים למצב של נזם זהב וחלי כתם יחד, והתוכחה משפרת את העם ישירות מאת ה'.