מה הבעיה בדמיונות? אם גאווה גורמת לאדם לשאוף גבוה, מה רע בה? ואיך לגור בין גויים גרם לעם ישראל דווקא להתחזק?
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם: יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ (משלי כז, א-ב).
גאוה פרושה שאדם עסוק בעצמו במקום במשימות שלו. הוא לא חושב אם הוא עשה טוב לעולם, הוא לא חושב אם הוא ביצע את המשימה שלו נכון, הוא חושב רק מה זה אומר עליו, מעניין אותו רק כמה הוא חשוב.
הגאוה פוגעת במשימות שלנו בשלש נקודות: קודם כל, כשאדם עסוק בעצמו, הוא עסוק הרבה פעמים בדמיונות על כמה הוא מוצלח, אבל בנתיים הוא לא שם לב למה שהוא באמת עושה. סטודנט לרפואה מדמיין את עצמו כבר בתור דוקטור מומחה בעל שם עולמי. הוא מרגיש מאוד טוב עם הדמיון הזה, הוא מתהלל ביום מחר, עד שהוא לא שם לב כל כך ללימודי הרפואה שלו. ובנתיים הוא לא יודע ולא שם לב, שבימים הנוכחיים הוא צובר ציונים גרועים וחוסר ידע. יום המחר הוא תולדה של מה שעשינו ביום הנוכחי, והיום הנוכחי שלו לא יוכל ללדת את החלום שיש לו בדמיון.
דבר שני, לאנשים נוח לחשוב שהם מצוינים, גם בלי שזה ממש נכון. אנשים עושים לעצמם הנחות, וממילא הם באמת לא עושים טוב את העבודה, כי הם מרגישים כבר מספיק טוב. כל עוד הסטודנט שלנו מנסה להעריך את עצמו לפי דעתו, נראה לו שהוא מצויין. כשפיו מהלל אותו, הוא לא בהכרח מהלל אותו בצדק. לכן חשוב שזר יהלל אותו, מישהו מחוץ לו יבדוק אותו, יבחן אותו, ויאמר לו אם מצבו באמת טוב, או טעון שיפור.
ונקודה אחרונה, יש בעולם מטרות חשובות מאוד. אדם שהמטרה שלו היא להחשב טוב, או שידברו עליו, מתעסק במטרה מאוד שולית ולא חשובה, ומפספס את כל המטרות החשובות שהוא יכל לעשות. הסטודנט שלנו צריך לחשוב על האנשים שהוא יכול להציל, על הקלת הסבל של אנשים, ולא על כבוד ותארים שאין בהם דבר אמיתי. צריך שנכרי, מישהו שהוא בכלל לא מכיר, יהלל אותו. האנשים ההם שהוא יציל, שהוא עוד לא פגש, יהללו אותו, אבל הוא גם אז, גם אחרי שהוא יקבל מהם את השבח, לא יוציא אותו משפתיו. לא בזה הוא יעסוק, אלא גם אז הוא ישאר מרוכז במטרה החשובה שלו, להציל חיים.
הנמשל הוא הבעיות שגרמו לגלות:
קודם כל, עם ישראל ידע שהוא עם ה', הוא ידע בוודאות שהוא יגיע לעולם הבא. ולכן, כיון שיום המחר שלו היה מובטח, העם התהלל בו, ובטח ביום המחר, ולא התעניין כל כך במה שקורה בנתיים היום, האם גם היום הוא בדרך הנכונה כדי להגיע לעולם הבא, או שהעם שקוע בעבודה זרה. כיון שהעם לא שם לב לדרכיו, היום הנוכחי שלהם ילד דברים רעים מאוד. ולכן כדי שיום המחר יוכל באמת לבוא, צריך היה לצאת לגלות ולתקן.
דבר שני, כשעם ישראל היה בארץ, הילל אותו פיו, הוא מדד את עצמו. מי שקבע אם העם עומד במשימה שלו, הוא העם עצמו. לעם היה מאוד נוח לעשות לעצמם הנחות, ולכן הם המשיכו להחזיק מעצמם עובדי ה', וראויים להשגחתו ועזרתו, גם כשעבדו עבודה זרה, ובפועל לא עמדו בכלל במשימה שלהם.
כשהעם יוצא לגלות, הוא נמדד מול הגויים שהוא נמצא ביניהם. ואז העם נאלץ לראות שהזר לא מהלל אותו בכלל כעם ה'. כשמסתכלים דרך עיני הזר רואים שהעם לא כל כך שונה מהגויים בדרכי חייו. הנקודה הזו מכריחה את עם ישראל לחזור ולעבוד את ה' בלבד, כי זה הדבר היחיד שמבדיל אותם מהעמים שסביבם. רק אז יהלל אותם הזר ויאמר שהם באמת שונים, שהם עם ה' ולא אחד מעמי הארץ.
ונקודה אחרונה, כשעם ישראל היה בארץ, הוא לא הרגיש צורך להציב לעצמו מטרה רחוקה, הוא לא הרגיש צורך לעבוד בשביל העתיד. הוא עבד בשביל כאן ועכשיו, הוא היה בארץ, בממלכה משלו, והוא לא הרגיש צורך ביותר מזה.
כשהעם יוצא לגלות, הוא וודאי לא עובד בשביל כאן ועכשיו. המצב הנוכחי שלו גרוע מאוד. הוא עובד בשביל העתיד, הוא מצפה למשיח, הוא חולם על הגאולה השלמה ולא פחות מזה. העם מציב לעצמו מטרות רחוקות. מי שיהלל את מעשי הדורות שבגלות יהיה נכרי להם, הוא יהיה מדור אחר לגמרי. ואז, אפילו שאנחנו מבינים שהדורות ההם יהללו אותנו, אין טעם להוציא את זה מהשפתיים. זה לא יכול להיות מה שמניע אנשים. מה שמניע את העם באמת הוא רק המטרה האמיתית.