איך הופכים מעט כסף להרבה? ומה מיוחד בעם ישראל שדווקא הוא קיבל את התורה?
בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר (משלי יד, ד).
רווח גדול, בעולם הזה, דורש השקעה. מי שלא רוצה להשקיע מעט כסף, לא יוכל להרוויח הרבה כסף. אמנם ישאר לו מעט הכסף שהוא לא השקיע, אבל לא יהיו לו רווחים גדולים. כמובן כדי להפוך מעט כסף להרבה, צריך דרך יעילה ורווחית להשקיע בה. צריך "מכונה" שהופכת מעט כסף להרבה.
מי שלא מחזיק בעלי חיים מאולפים, מי שאין לו את ה"מכונה" המתאימה, יחסוך את התבואה שהוא היה צריך לשים באבוס שלהם. אין לו שור לחרישה, ולכן הוא גם לא צריך להאכיל שור, והתבואה הזו נשארת אצלו. אבל מצד שני, מי שיש לו שור, למרות שהוא צריך לתת לו תבואה באבוס, יוכל להוציא בעזרת כוחו רוב תבואות, הרבה יותר ממה שהוא הוציא עליו.
הנמשל הוא חכמת התורה:
החומריות שיש לאדם בעולם הזה היא מעט בר. האדם יודע לאכול את מעט התבואה הזו ולהנות ממנה, אבל הוא לא יודע איך להפיק ממנה משהו הרבה יותר גדול.
רק הקב"ה מלמד אותנו שאפשר לוותר על החומריות הזו, להשתמש בה לצורכי הקיום הבסיסיים שלנו, לאבוס שלנו, ולהפיק בעזרת גופנו החומרי תבואות רבות לעולם הבא. לנצל את כל מה שקיבלנו כאן, בעולם הזה, לא לצורך העולם עצמו, אלא לעבודה לצורך העולם הבא.
ההבדל בינינו לבין שאר העמים והדתות, אינו רק בחכמה שקיבלנו, שמסבירה לנו איך להפוך מעט חומריות להרבה רוחניות. ההבדל נמצא קודם כל בנכונות שלנו להיות "אלפים", להיות מאולפים. אף אחד מאיתנו לא היה עוד בעולם הבא, ולא ראה בעיניו את מה שהתורה אומרת לנו. אנחנו נדרשים לקבל עלינו את עול מלכות שמים, להסכים לעבוד לפי הוראות האדון, גם אם לא ראינו את התבואות שצומחות לעולם הבא. להסכים לוותר על החומריות של העולם הזה, ולמשוך בעול, של מה שאיננו רואים בהכרח את התוצאה שלו, רק כיון שכך ציוה האדון. המיוחד בנו אינו רק התורה שקיבלנו, אלא קודם כל שאנחנו יודעים מי האדון ומוכנים לקבל את עולו.
"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו".