מה בן אדם צריך, כדי שיהיה לו בטחון כלכלי לעתיד? ואיך ארץ ישראל עוזרת לעבודת ה'?
בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת (משלי טו, ו).
לצדיק יש מטרה רוחנית בחיים, והמטרה הזו נותנת לו את המסגרת לכל פעולותיו, יש לו בית. אל תוך הבית הזה הוא כמובן צריך להביא גם תבואה, הוא צריך רכוש כדי לקדם את המטרות שלו, אבל הבית הוא המסגרת שמגדירה מה לעשות ברכוש. אם צריך אוכל, רכוש או כסף בשביל המטרות שלו, הצדיק ידאג להשיג אותם. אבל מעבר לזה, הוא משקיע את כל זמנו ומרצו בהשגת המטרות הרוחניות שלו.
ממילא הקב"ה רוצה שישאר לצדיק כמה שיותר זמן, לעבוד על מה שחשוב באמת, ושיצטרך להוציא כמה שפחות זמן על הצרכים החומריים שלו. ולכן הקב"ה דואג שהמעט שעושה אותו צדיק יתן לו כל מה שהוא צריך. שתהיה ברכה במעשה ידיו, שעסקיו יצליחו, ושלא יצטרך לבזבז מעבר להכרחי.
הצדיק יכול להתיחס לבית שלו כחוסן רב, כמחסנים מלאים תבואה ורכוש, למרות שהבית ריק. כי הוא יודע שכל מה שהוא יצטרך, הקב"ה ידאג שיהיה לו מיד כשיצטרך. כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.
לרשע אין מטרה רוחנית בחיים, החומריות היא המטרה שלו. לרשע אין מסגרת שמחזיקה בתוכה את החומריות, מסגרת שמגדירה כמה הוא צריך ומה הוא צריך, ובמיוחד אין לו מסגרת שמגדירה למה הוא צריך.
לרשע יש ביד הרבה תבואה, הרבה רכוש וכסף, זה מה שמעניין אותו. אבל כשאין מסגרת שתחזיק את הרכוש הזה, מה שנכנס מכאן, יוצא משם.
אם לרשע יהיה כל מה שהוא צריך, הוא לא יחפש איזה דבר טוב אפשר לעשות עם הזמן שהתפנה לו, אלא איך הוא יכול לנצל עוד את העולם בשביל עצמו. את מי הוא יכול לעשוק, מול מי הוא יכול להפעיל כוח. טוב יותר שלרשע לא יהיה זמן מיותר, שיעסוק כל הזמן בתחזוק החיים שלו, ולא יחפש מטרות מעבר לזה.
ולכן הקב"ה דואג שגם כשיש לרשע הרבה מאוד, לעולם לא יהיה לו די. בתוך תבואת הרשע נמצאת התכונה שגורמת לה להיות נעכרת, גורמת לה לפגיעה עצמית. כך שלרשע תמיד תהיה הרגשה של חוסר, והוא יעסוק תמיד במילוי החוסר הזה.
הנמשל הוא ארץ ישראל:
כשעם ישראל צדיק, הארץ משמשת לו כמסגרת לפעולות הטובות שהוא עושה. ולכן הוא לא רואה בה ערך חומרי, אלא המקום המתאים לקידום המטרות הרוחניות שלו. ולכן הוא לא מנסה "לחלוב" מהארץ כמה שיותר חלב ודבש, אלא מה שצריך הוא לוקח, ומה שצריך הוא נותן. הוא נותן מתנות עניים, שומר שמיטה, ומעלה למקדש מעשר שני וביכורים.
ממילא גם הקב"ה דואג שיהיה בארץ כל מה שהעם צריך, "לֹֽא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ". העם יכול להתייחס לארץ כמחסן שיש בו את כל מה שהוא יצטרך, גם לעתיד, אפילו אם עכשיו יש שנת שמיטה ואחריה ברצף שנת יובל, ובשתיהן לא יעבדו את האדמה. "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִֽים".
כשהעם חלילה רשע, אי אפשר שיהיה לו כל מה שהוא צריך מבחינה חומרית, כי הוא יפנה את הזמן והמרץ שלו למטרות שליליות. ולכן תבואת הארץ מכילה בתוכה תכונה שגורמת לה לפגיעה עצמית. "וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ", "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּֽאֱסֹף". כך לפחות העם משקיע את מרצו בקיום החיים, ואין לו זמן וכוח להשקיע במטרות רעות.