למה תמיד להתנגד? ולמה המלחמה ביצר הרע כל כך מסובכת?
בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ (משלי טז, ז).
בעולם יש הרבה דרכים חשובות, הרבה מעשים שצריכים להעשות, הרבה אידיאלים שצריכים לבוא לידי ביטוי. אבל הדרכים האלו לא מסתדרות כל כך ביחד. צריך שיהיה מי שילמד תורה לעומק. כדי לעשות את זה טוב, הוא צריך להתמקד באידיאל של תורה, ולא לעסוק הרבה באידיאלים אחרים. צריך מי שיבנה את הכלכלה, וכדי לעשות את זה טוב, צריך שהוא יחשוב שכסף זה הדבר הכי חשוב בעולם, ושיהיה מוכן להשקיע את כל ימיו רק בענין הכלכלי. צריך מי שיגן על המדינה, וכדי לעשות את זה כמו שצריך, וכדי שהוא יוכל לשאת את הקושי והמחיר, צריך שהוא יחשוב שזה הדבר הכי חשוב שיש.
הכי נוח לנו, בתור בני אדם חלקיים, לקחת דרך אחת, ולהתמקד בה. אנחנו מבינים את האידיאל של הדרך שלנו, ולא מבינים אף אידיאל אחר. אנחנו חושבים שרק מה שאנחנו עושים חשוב, וכל השאר לא נצרך. הולכים עד הסוף בתחום אחד מסויים, ומזניחים את כל השאר.
אם כן איך ירצה ה' בדרך שלנו, כשהיא חלקית כל כך? הרי ה' רוצה שכל הדרכים האלו יבואו לידי ביטוי. לכן ה' משלים אותנו על ידי אנשים אחרים, שכמו שאנחנו מבינים רק אידיאל אחד, הם מבינים רק אידיאל אחד, אבל שונה משלנו. אחד משקיע את כל זמנו ומרצו בתורה ואחד אחר בכלכלה. כך העולם יוצא שלם מכל הצדדים. אבל כיון שכל אחד חושב שרק הוא חשוב, ולא רואה חשיבות בחבירו, כל אחד מעכב ומונע מהשני להתפתח ולעבוד. וכדי שכל אחד יוכל בכל זאת להוציא את האידיאל שלו לפועל, הוא צריך להשקיע אנרגיה מול ההתנגדות של האנשים האחרים, ולכן הם הופכים לאויבים.
באופן טבעי, העולם מתקדם על ידי מלחמות ומאבקים, כשכל אחד דואג לאינטרס מסויים. העובדה שלא כולם חושבים כמוני, למרות שאני "בסדר", לא אומרת שהם טועים, היא אומרת בעיקר שאני חלקי.
אבל כשאדם מצליח להגיע לשלמות, כשהוא מצליח לתת לכל כוח את המקום שלו, ולדאוג לכל הצרכים של העולם יחד, אז אין לו צורך באויבים. כשה' רוצה את דרכי האיש כולן, והאדם הולך בכל הדרכים שצריך ללכת בהן, אז ה' משלים איתו את אויביו.
גם האויבים עצמם רואים שהאדם הזה לא בז לכל מה שחשוב להם, הוא רואה גם כן את החשיבות של האידיאל שלהם. ולא רק זה, הוא גם יודע לדייק את האידיאל שלהם, כיון שהוא מחבר אותו לאידיאלים נוספים. כיון שהוא מבין במה שהם עוסקים, וכיון שיש להם מה לקבל ממנו, הם לא רואים בו אויב. הם לא צריכים להלחם בו כדי להתקדם בתחומם, ולהפך יכולים לקבל ממנו. לא רק הוא שלם, אלא משלים גם את אויביו יחד איתו. ולכן הם משלימים איתו, כי הם רוצים שהוא ישלים אותם.
הנמשל, כמו שאומר המדרש, הוא היצר הרע:
היצר הטוב עוסק בענינים השכליים והאלוקיים. אבל קשה לו להבין מה הגוף שלנו צריך. מאוד קשה לעשות חשבון שכלי, כמה נכון לאכול, ואיזה סוגים של אוכל. מאוד קשה לדעת לפי הגיון כמה זמן צריך לישון. היצר הרע משלים את הנקודה הזו, הוא מושך אותנו בצורה לא שכלית, לתת לגוף את מה שהוא צריך.
הכי נוח לנו (ובשלב הראשון גם אין ברירה אחרת), לבחור ביצר הטוב, ולהלחם ביצר הרע. לזהות כל מה שקשור לשכל ולתורה כנכון, וכל מה שקשור למשיכה גופנית כרע. אבל אנחנו חלקיים. אנחנו מזניחים תחום חשוב, ולכן היצר הרע ילחם על שלו. הוא הופך להיות אויב, ונלחם בכל הכוח כדי לקבל את מה שהוא יודע שצריך. לפעמים הוא ינצח, לפעמים לא, ובסך הכל האדם יצטרך לנווט בעל כרחו בין הצרכים השונים. היצר הרע משלים אותנו, אבל כאויב.
בחור ישיבה רוצה רק ללמוד, אבל העייפות תכריע אותו, למרות שהוא לא מוכן לתת לה מקום. הוא רוצה לאכול רק פת במלח ולשתות מים במשורה, אבל כאבי ראש וחוסר יכולת להתרכז ישלחו אותו להוסיף בשר לתפריט בהוראת הרופא. אדם רוצה לתת כל מה שהוא יכול, אבל האוברדרפט יעצור אותו ויכריח אותו לחשוב גם על עצמו.
ככל שאדם גדל, הוא אמור להצליח לשלב גם את האידיאלים של היצר הרע כחלק מהאידיאלים שלו. הוא אמור לעבוד את ה' בכל לבבו: ביצר טוב וביצר רע. וכשה' ירצה את כל דרכיו, ולא רק דרך מסוימת שהוא הולך בה, אז אויביו ישלים איתו. אז היצר לא ילחם בו עוד, כי האדם השלם נותן לכל כוח את המקום שלו. גם הכוחות של היצר הרע מקבלים בדיוק את מה שהם צריכים ובמקום שהם צריכים. ולכן היצר לא צריך להאבק, והוא מוכן להיות נשלט בידי השכל, שדואג גם למה שחשוב בעיניו.