אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ (משלי י, ה).
בחודשי החורף אין תבואה בשדות, ואין פירות בעצים. כדי שאפשר יהיה לחיות בחודשי החורף, היו אוספים את התבואה בקיץ, ומאחסנים אותה כך שתספיק גם לחורף.
מדובר בהרבה מאוד עבודה, וכל המשפחה מתגייסת כדי לעשות אותה.
האוכל הבסיסי הוא התבואה: חיטה או שעורה. אותה אוספים בחודשי הקציר: ניסן, אייר וסיון. מעבר לאוכל הבסיסי, יש את המתיקות, האוכל הטעים שאפשר לשמר, כמו תאנים, שללקיטה שלהם קוראים "קיץ", והיא מתבצעת בחודשים תמוז, אב ואלול.
כל הבנים של המשפחה נקראים לעזור באיסוף התבואה, כדי שיוכלו לחיות אחר כך, בחורף. אבל אין חובה לאסוף תאנים. אפשר לחיות גם בלי מתיקות.
הבן המשכיל, מבין מעצמו, שאם צריך לאסוף תבואה לחורף, כדאי לאסוף גם מתיקות לחורף. לא רק לשרוד אותו ולהשאר בחיים, אלא גם לחיות בו בהרווחה ולהנות ממנו. ולכן הוא מוותר על חלק מהמתיקות של הקיץ, אוכל פחות תאנים, ואוגר אותם כדי שיהיה למשפחה תאנים מיובשות בחורף.
לעומתו, הבן המביש, שגורם בושה למשפחתו בעצם השייכות שלו אליה, לא רק שאינו אוגר בקיץ, אלא גם בקציר, כאשר כולם חייבים לאסוף תבואה, ובלי זה לא יהיה קיום למשפחה; הוא לא עושה את חובתו, ונרדם בשביל הנאה צדדית ומועטת שהוא יכול להשיג מעוד קצת שינה.
הבן השלישי, שאינו מוזכר כאן, הוא הבן הנורמלי. הוא אוסף תבואה בקציר כפי חובתו, אבל בזמן הקיץ אוכל את כל התאנים ונהנה. בחורף הוא יחיה, אבל לא ברחבות.
הנמשל, כפי שאומר המדרש[1], הוא העולם הבא:
לעם ישראל יש הרבה עבודה לעשות בעולם הזה, כדי להביא אותו להיות העולם הבא. היום לעשותם למחר לקבל שכרם. כל בני האומה מחויבים להצטרף לעבודה.
אבל יש עבודה מחויבת: להאמין בה', לשמור שבת, לקרוא קריאת שמע. ויש עבודה מעבר למחויב: מידות חסידות, לימוד תורה בכל רגע שאפשר, עבודה לשמה.
הבן הנורמלי של עם ישראל, עושה כל מה שהוא מחויב בו, ואינו עושה מעבר. מה שמעבר למחויב שייך לו. הזמן שלו, הכסף שלו, והוא יהנה מהעולם בכל מה שמותר לו. לבן הזה יש עולם הבא, אבל לא במדרגה גבוהה כל כך.
הבן המשכיל, מבין מתוך המצוות שהצטווה בהן, מה רצון ה' ממנו. ולכן הוא יכול לעשות בעולם גם דברים שלא הצטווה בהם. הוא מוותר מזמנו והנאותיו בעולם הזה, כדי לתקן את העולם, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו. לו יש מדרגה מיוחדת לעולם הבא, לא רק מה שמוכרחים, גם נעימות ומתיקות.
הבן המביש, שמבייש
את כנסת ישראל ומצער אותה, לא רק שאינו עושה מעבר למה שמחויב, אלא גם מה
שמחויב הוא לא עושה. הוא אינו שותף כלל לעבודה לצורך עולם הבא, הוא לא מחובר כלל
לאידיאלים של האומה שלו. וכל זה בשביל הנאות קטנות ובזויות. הוא עובד עבודה זרה
בשביל להתיר לו עריות בפרהסיא. וממילא ברור שלא נשאר לו דבר לעולם הבא, וגם לכנסת
ישראל אין ממנו את התועלת שהיתה יכולה לצמוח ממנו.
[1] מסכתות קטנות מסכת שמחות דרבי חייה פרק ב