המזמור מדבר על הצד הטוב שיש בייסורים, כלומר בכאבים ובצרות שבאים על האדם. ואומר מה צריך לעשות כשיש ייסורים כאלו.
לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: ה֗' אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי קודם כל אנחנו מבקשים, שכשה' מוכיח אותנו על המעשים הרעים שלנו, זה לא יהיה בכעס, ובכאבים.
כי למרות שהייסורים טובים לנו, אנחנו מעדיפים לא להצטרך אותם, ולהבין את התוכחה גם בלי כאבים.
ובשביל זה, כמובן, אנחנו צריכים להיות קשובים למה שה' רוצה מאיתנו.
אבל גם אם לא הקשבנו, וצריך לייסר אותנו וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: שהייסורים האלו לא יהיו בכעס פנימי, שבא להרוג אותנו, אלא רק מה שצריך, כדי לתקן אותנו, שנחזור בתשובה. ורק עד לרמה שנבקש חָנֵּ֥נִי ה֘' כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי
לייסורים יש כמה תוצאות טובות. הראשונה שהם שוברים את הגאווה של האדם, שהוא מרגיש שהוא העיקר בעולם, ומרגיש טוב עם עצמו, ופתאום יש לו מחלה, והוא מרגיש רע, ואז הוא מבין שהוא דבר חולף, והוא לא העיקר, ושהוא צריך לעשות את מה שה' רוצה ממנו.
וכשהוא אומלל כל כך, כבר אפשר לבקש מה' שיתן לו חנינה, למרות שלא מגיע לו כי הוא חוטא ומגיע לו עונש, אבל הייסורים כבר עשו את המטרה שלהם, ושברו את הגאווה שלו.
אבל לפעמים יש עוד פעולות שהייסורים צריכים לעשות, למשל לשבור קצת את הגוף, שלא ימשוך את האדם כל כך אל התאוות. וגם שיראה שהוא צריך שיעזרו לו, והוא לא יכול להסתדר לבד. ואז צריך לבקש עוד רְפָאֵ֥נִי ה֑' כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי: שהכאבים הגיעו כבר עד העצמות, שהם הבסיס של הגוף, והם נבהלות שאולי כבר אי אפשר יהיה לתקן. ולכן אפשר לרפא את הגוף, ברפואה של ה', שהיא רפואה אמיתית, כי הוא כבר למד את הלקח.
ולפעמים גם זה לא מספיק כי צריך שהאדם יזכור מה חשוב באמת בחיים, ובשביל זה צריך שיהיה לו איום על עצם החיים שלו, ואז הרבה דברים מתיישרים, כשהוא מבין שהחיים יכולים להגמר פתאום, ושואל את עצמו מה עם העולם הבא שלו, או מה הוא משאיר באמת אחריו.
ועל זה הוא אומר וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ומפחדת שעוד מעט היא תאבד את החיים ואת וְאַתָּ֥ה ה֗' עַד־מָתָֽי: כיון שאתה ה' הוא זה שמייסר אותי, ויש לזה מטרה טובה, עד מתי תייסר, האם עד המות?
וכיון שהפעולה של הייסורים כבר נעשתה שׁוּבָ֣ה ה֭' תחזור אלי, לחיות אותי, כי אני רוצה כבר להיות קשור אליך. ואז חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י מהצרה האמיתית שלה, שהיא החטאים. ותעזור לי להוציא את הנפש שלי מהבוץ שלהם.
ואז גם מהמחלה ומהכאבים ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי ולא בשבילי, כי האדם עצמו לא מגיע לו שיפסקו הייסורים, כי הוא חטא ומגיע לו לסבול בגלל זה. והקב"ה לא חייב לו כלום, כי גם את עצם החיים שלו הוא קיבל בלי שהוא עשה בשביל זה משהו, וגם אם יש לו ייסורים, עדיין החיים שלו עצמם הם יותר ממה שמגיע לו. אלא תציל אותי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: כי נתת לנו את החיים בחסד, ולא בזכות. וזה כדי שנעשה איתם משהו.
וכדי שאני אוכל לעשות עם החיים מה שרצית, תציל אותי.
כי אני מבין שמהייסורים יכולים לצאת שני דברים טובים שה' רוצה. האחד זה שהייסורים יזכירו לנו אותו ולא נתגאה ונחשוב שאנחנו העיקר, והשני שאחרי שה' יציל אותנו נודה לו ונפרסם את שמו.
אבל אם נמות כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ ולא נוכל לזכור אותך, וגם בעולם הבא אין ענין לזכור את ה', כי כולם זוכרים אותו שם. רק בעולם הזה יש לזה משמעות. ו בִּ֝שְׁא֗וֹל בבטן האדמה, בקבר מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ: לא נוכל להודות לך שם כי באדמה לא נשאר מי שיודה, ואין על מה להודות עוד.
אבל אם תציל אותנו נוכל להודות ולזכור אותך, גם בלי הייסורים, מכאן ולהבא.
אבל אם אחרי כל זה הייסורים עדיין לא עברו, האדם מבין שהם כנראה עוד לא גמרו את התפקיד שלהם. ולכן במקום להלחם בהם, הוא מתאמץ דווקא לעזור להם יָגַ֤עְתִּי׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י כלומר התאמצתי, להאנח ולהצטער מספיק מהייסורים, כדי לשבור את הגאווה. ו אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מטתי בלילות אני רוחץ ומטהר את המיטה שלי בבכי, כלומר מטהר את הגוף שלי מהחטאים שלו ו בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה: כביכול ממיס את המיטה בדמעות על החשש מהמות, שנראה לו שהוא הולך ונמס והצער הזה מכפר על כל ההנאה שהיתה לו מהחטא.
וכשגם זה לא עוזר, וכש עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י והיא כביכול נאכלת כבר, ולא מצליחה לראות מה עוד אפשר וצריך לתקן. ולכן האדם מתמלא כעס, כי הכעס מופיע אצל בני אדם לא רק כשמישהו עושה להם משהו רע בכוונה, אלא גם כשקורה להם משהו רע ממש, או שהוא משבש להם מאוד את התוכניות, אפילו אם אף אחד לא אחראי לרע הזה. והנטיה של בני אדם אז, לחשוב שאם הם כועסים, כנראה יש מישהו שעשה להם את זה בכוונה, ולחפש על מי להפיל את הכעס. ולכן הם יוצאים ובועטים במשהו או כועסים על עצמם, והרבה פעמים גם הכעס מופנה כלפי הקב"ה.
אבל אני גם כשלא מצליח לראות מה עוד צריך לתקן, וכועס מאוד כי כל כך קשה לי, לא מפנה את הכעס הזה לקב"ה אלא עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי: אני מעביר אותו לאויבים שלי, לכעוס עליהם. ואומר להם ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן אין לכם מה לחפש אצלי, ולחכות לראות איך אני נופל, כי אתם עושים את הרע, ואני צדיק. ואני בטוח שה' יציל אותי בסוף כִּֽי־שָׁמַ֥ע ה֗' ק֣וֹל בִּכְיִֽי: גם אם לא הקשיב לאנחתי, ולא לתפילה שלי, אבל שערי דמעות לא ננעלו. ואת קול בכיי הוא בוודאי שמע. ובעקבות זה שָׁמַ֣ע ה֭' תְּחִנָּתִ֑י את מה שחזרתי בתשובה, ואני מנסה למצוא חן בעיניו. וכיון שכיפרתי על החטאים ה֗' תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: למרות שהתפללתי כבר קודם, אבל כל עוד לא הייתי זכאי שהתפילה שלי תתקבל, היא חיכתה. אבל עכשיו אחרי שחזרתי בתשובה, ה' יקח את התפילה שלי מהמקום שלה ויעשה גם את מה שבקשתי להציל אותי.
ואז יֵבֹ֤שׁוּ׀ יתביישו כל אותם האויבים שלי, כי הם יבינו, שבניגוד למה שהם חשבו, ה' לא רוצה להשמיד אותי, כמו שהם קיוו, אלא זה היה ייסורים של אהבה לתקן אותי. וממילא וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י כי אם אני בעצם בסדר, והם האויבים שלי, אז זה אומר שה' אולי הולך להלחם בהם גם כן, כדי להציל אותי גם מהם. ו יָ֝שֻׁ֗בוּ אל ה' בעצמם ו יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע: ויתביישו לא רק על מה שהם חשבו עלי, אלא גם במעשים שלהם עצמם, שהם לא היו בכיוון הנכון. וכל זה יתברר להם ברגע, מיד כשיראו שה' מציל אותי מכל הייסורים, שזה משנה את כל המבט עליהם.