מי שצריך לדעת יודע
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר (משלי יא, יג).
הרוכל אינו מייצר את המוצר שהוא מוכר, הוא גם לא משתמש בו. הרוכל הוא מתווך, שקונה מאחד ומוכר לאחרים. לא אכפת לו מה הוא מוכר, הוא לא בהכרח מבין בתחום, מעניין אותו רק כמה רווח יש לו מהעברת המוצר ממי שייצר אותו למי שצריך אותו.
הולך הרכיל מתנהג כרוכל. הוא לוקח מידע, שיכול להיות חשוב, או מסוכן, שיקרי או נכון, ומעביר אותו לאחרים תמורת רווח: תשומת לב, תחשות חשיבות, צחוק, או להיות לרגע מרכז השיחה. לאנשים ששומעים את המידע, או שהמידע יתגלגל אליהם בהמשך, יכולה להיות חשיבות גדולה מאוד במידע הזה. הוא יכול לגרום להם לעשות עסקים עם האדם עליו דיברו, או להמנע מעסקים איתו. להכניס אותו לכלא, או למנות אותו לתפקיד חשוב. להתחתן איתו, או להתגרש ממנו. ומהסיבה הזו, גם לאדם שעליו דיברו יש חשיבות גדולה מאוד אם הדברים יצאו החוצה, או ישארו בסוד.
ל"יצרן" ול"צרכן" יש משמעות רבה במידע עצמו, אבל הולך הרכיל כלל לא עושה את החשבון הזה. לא את חשבון הרווח של השומעים, ולא את חשבון הנזק של מי שמדבר עליו. הולך הרכיל מעביר את המידע בלי להתחשב במשמעויות שלו, אלא רק ברווח השולי שנשאר בידו.
ולכן הולך הרכיל מגלה סוד. לא אכפת לו שהדבר נאמר בחבורה סגורה, לא מעניין אותו כמה נזק יגרם מהדלפת הדברים החוצה, מעניין אותו רק מעט תשומת הלב שהוא יקבל בדרך.
ההפך מאותו הולך רכיל, הוא מי שנאמן לרוחו של חבירו. מי שמבין לעומק מה חבירו מנסה להשיג, מי שמחובר למטרות של חבירו. לא רק שהוא לא יגלה סוד, שהרי הוא יודע שחבירו ינזק מהגילוי; הוא גם יכסה על דברים שחבירו אמר בהסח הדעת, הוא יכסה על דברים שחבירו לא שם לב שהוא מגלה.
נאמן הרוח יסתיר גם את מה שהאדם עצמו לא שם לב שצריך להסתיר, כיון שהוא מבין מה הנזק שייגרם מהגילוי. הוא נאמן לרוח המובילה את חבירו, ועוזר לו, גם בלי שהתבקש, להגיע אל מטרותיו.
הנמשל, כמו שאומר המדרש, הוא גילוי סתרי תורה:
יש חלקים בתורה שהם סוד. ישנם נושאים עליונים שצריך התקדשות מיוחדת כדי ללמוד אותם. ישנם נושאים שצריך הכנות וידע קודם רב, כדי להבין אותם נכון. ישנם נושאים שמסירה שלהם לכל אדם עלולה לגרום לנזקים.
מי שלא מעוניין בלימוד התורה עצמה, לא דבר ה' מעניין אותו, ולא מה שיבינו התלמידים מעניין אותו, מעניין אותו רק הרווח האישי שיש לו מהיותו רב ותלמיד חכם: מענין אותו הכבוד שהוא מקבל, מעניינת אותו המשכורת, מעניין אותו שאנשים ישמעו לו, הוא הולך רכיל. לא רצון ה' מעניין אותו ולא בניית הרוחניות של התלמידים שלו מעניינת אותו, אלא רק הרווח השולי שיש לו מהעברת דבר ה' אל התלמידים.
אדם כזה, לא יתחשב בשאלה איזה נזק יגרם מלימוד של נושאים שבסוד למי שלא מוכשר לקבל אותם, הוא לא יתחשב בשאלה האם התלמיד שמולו יבנה מלימוד כזה או יפגע, הוא לא יתחשב בשאלה האם ה' רוצה שהוא יגלה את הסודות האלה. האדם הזה ישאל את עצמו רק כמה כבוד הוא יקבל כשיראו שהוא מבין בקבלה, כמה השפעה תהיה לו כשהוא יתפרסם כמקובל אלוקי.
לעומתו מי שנאמן לרוחו של ה', מי שרוצה להעביר את התורה על פי רוחה, לבנות אנשים בכיוון שה' רוצה שהם יבנו; לא רק שלא יגלה את סודות התורה אלא למי שראוי לכך, אלא גם מה שאינו בגדר סוד, גם מה שמותר ללמד בפשטי התורה, הוא יבדוק האם האדם שמולו צריך לשמוע או לא. האם מה שהוא ילמד אותו עכשיו יקדם אותו רוחנית, או יזיק לו, ואם יזיק, הוא יכסה על הדבר.
לא כל בני האדם שווים, ולא כל הדורות שווים. יש אנשים שמצוות מחיית עמלק תגרום להם להתרחק מהתורה, לא חייבים לדבר איתם דווקא עליה. יש דורות שבהם ניסוחים של גדולי הדורות הקודמים ביחס להבדלים בין גברים לנשים ישמעו בהם לא טוב, ויגרמו לאנשים לפעול לשנות את התורה. לא חייבים לצטט דווקא את הניסוחים האלו.
אדם צריך לשים לנגד עיניו את רוח ה', מה ה' רוצה שיקרה בעקבות לימוד התורה, ולנסות לפעול בכיוון הזה. לגרום לאהבת תורה, כל דור על פי דרכו. לגרום לשמיעה בקול התורה, כל אדם לפי מה שקרוב לליבו. לגרום לאהבת ה', כל אחד לפי נקודת הקשר שלו אל ריבונו של עולם.
התורה רחבה וגדולה. מי שנאמן לרוח ה', מוצא בתוכה את הדרך המתאימה לאדם שמולו, ולא את הדרך שתתן לו את הכבוד הגדול ביותר. ואת מה שעוד לא מתאים לאדם שמולו לשמוע, הוא מכסה לבנתיים.