יש לנו על מי לסמוך
למה צריך חברים כשיש משפחה? ולמה עם ישראל לא יכול להיות סתם עם בין העמים?
רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק (משלי כז, י).
יש אנשים שיש לאדם איתם קשר רעיוני, הם חושבים בצורה דומה, הם פועלים למען אותם מטרות. יש אנשים שהקשר איתם הוא קשר טבעי: קרובי משפחה, שהקשר איתם לא מותנה בחשיבה דומה.
גם אם בימים רגילים אין לאדם קשר עם קרובי משפחתו, כי הם חושבים בצורה שונה וגרים רחוק אחד מהשני, כשיש לאדם צרה קרובי המשפחה יתגייסו לעזרתו. וכמו שכבר אמר שלמה "בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד". ולכן אדם עלול לעזוב את החברים שלו, ולהניח שבעת צרה הוא תמיד יוכל לסמוך על הקרובים שיעזרו לו.
אבל, אומר שלמה, דע לך שיש לזה מחיר. כשהרע עוזר לך, הוא עוזר לפי צורת החשיבה שלך. הוא ידאג לא לפגוע בערכים היקרים לך. כשהשכן עוזר, אתה לא צריך לעזוב את הבית בשביל העזרה, אתה יכול להמשיך לגור באותו מקום. אבל כשהאח עוזר לך, למרות שהוא יעזור לך בעת צרה, הוא עוזר לפי צורת החשיבה שלו. אתה תצטרך להתגמש בהרבה נושאים שחשובים לך, כדי לקבל ממנו עזרה על פי דרכו. אתה תצטרך לעזוב את מקום המגורים שלך, ולבוא אל הבית שלו.
טוב לך להעזר בשכנך הקרוב אל ביתך, פיזית ורעיונית, מאשר באח הרחוק, פיזית ורעיונית.
ולכן העצה הטובה לאדם היא שלא יעזוב את רעהו כשמצבו טוב. שלא יאמר שהוא לא צריך חברים, הוא כבר יסתדר, ואם תהיה צרה, תמיד יעזרו לו הקרובים גם אם הוא לא משקיע בקשר איתם. ולא יאמר אדם אפילו שיעזוב את חבריו של אביו, אף שהוא לא ממש חושב כמותם, כי בסופו של דבר הוא קרוב רעיונית לאביו מולידו, יותר מלאחיו. והחברים של אביו יזכרו לו זכות אבות ויסייעו לו, על פי דרכו של האב לכל הפחות. שהרי אם אדם יעזוב את רעיו, יאלץ ביום שיתהפך מזלו, ביום אידו, לעזוב את ביתו וללכת לבית אחיו. יאלץ לעזוב את מקומו הרעיוני והרוחני כדי לקבל את העזרה מאחיו שאינו חושב כמותו.
ולכן ישקיע אדם בקשר עם חביריו, וישמור על קשר עם חביריו של אביו גם כן, כדי שבשעת צרתו יוכלו לעזור לו הקרובים אליו פיזית ורעיונית, ולא יזדקק לעזרת האח הרחוק, שלמרות שיעזור לו, יהיה לזה מחיר.
הנמשל, כמו שאומר המדרש, וכפי שמפרש רש"י, הוא עזיבת ה' והגלות:
הקב"ה הוא רענו, אנחנו הולכים בדרכו, ייחודו של עם ישראל הוא הקשר עם הקב"ה. גם אם לא זכינו לקשר אישי עם ה', גם אם לא זכינו לעבוד מאהבה, הקב"ה הוא רע אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, והוא נתן לנו תורה ללכת לפי מצוותיה, ולהמשיך לשמור את הקשר.
אבל עם ישראל לא הרגיש צורך לשמור על קשר. כשהעם היה במצב טוב וחזק, כשהיינו במקומנו, ארץ זבת חלב ודבש, כשהייחוד שלנו משאר העמים היה נראה מובן מאליו, העם לא שמר על רעות עם הקב"ה, ואפילו מצד זכות אבות, כרע אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, לא שמר על קשר.
ומה אם תבוא צרה? מי יציל אותנו אז? העם סמך על הקרובים הטבעיים: על שאר העמים, שקרובים אלינו מצד הטבע, מצד היצר הרע. העם הלך בדרכיהם והניח שהם יעזרו לו בעת צרתו: בין אם ישלחו לעזרתו צבא, בין אם יוכל לשחד אותם בכסף, ובין אם יצא אפילו העם לגלות, יוכלו להסתדר בין העמים מצד הדמיון אליהם, ולהטמע בהם.
כשעם ישראל עזב את רעו, ואפילו כרע אבותיו לא שמר על קשר, הגיע יום אידנו, הגיעה הגלות שחייבה אותנו לעזוב את הקשר הרעיוני שמייחד אותנו מכל עם, שחייבה אותנו לעזוב את המקום הפיזי שבו היינו, ארץ אשר עיני ה' בה תמיד, ולבוא אל בית אחינו. ללכת אל העמים, שהם אחינו הטבעיים, אך לא הרוחניים.
ואז למדנו עד כמה טוב לנו שכן קרוב מאח רחוק. עד כמה הייחוד הרוחני הוא המרכז של חיינו, ולא הצד הטבעי המשותף לכל העמים. עם ישראל ראה שכדי להעזר בעמים צריך לעזוב את ארצו, כיון שציפינו אל גוי לא יושיע. עם ישראל ראה שאנחנו לא נטמעים בעמים, אלא אנחנו צריכים לחדד ביניהם את ייחודנו שמבוסס על היותינו רעי ה'. ואם כן טוב היה לנו לשמור על המצוות, לשמור על הקשר עם רענו ורע אבותינו, עוד כשהיינו בארץ, ולא להצטרך לעזוב אותה כדי ללמוד את השיעור החשוב הזה.