גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים: בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן (עניים) עֲנָוִים אַשְׁרָיו (משלי יד, כ – כא).
באופן טבעי, אנשים חושבים רק על עצמם. ולכן אם הם אוהבים מישהו, זה כי יש להם תועלת ממנו. אפילו אם אחר כך נוספים לאהבה הזו עוד הרבה הסברים, ועצם החברות והקרבה טובים לאדם, כשתגמר התועלת, נראה את האהבה הולכת ונעלמת. וכשתהיה לאדם תועלת ממישהו אחר, תיווצר שם גם אהבה.
ולכן כשאדם מתרושש, וכבר לא יכול לעזור לחבר שלו, ויותר מזה, הוא עצמו צריך את החבר יותר ויותר, אז גם לרעהו שכבר היה לו, הוא ילך וישנא. רעהו ירגיש מנוצל, ירגיש שכבר אין לו מה לקבל בקשר הזה, ועם הזמן ימצא סיבות לשנאה. ולעומת זאת כשיש אדם עשיר, אנשים רבים ימצאו בליבם אהבה אליו, בין אם הם עשירים או עניים, דומים לו או שונים ממנו, דוברים את שפתו או לא, כי לכולם יש מה להרוויח מהקשר איתו.
אבל האם זה נכון שאדם יחשוב רק על עצמו? האם טוב שאדם יעריך רק מי שעשיר וחזק?
נקודת המוצא של מי שבז לרעהו היא שהוא עצמו לא צריך להתקדם. הוא לא צריך להיות משהו גדול, הוא לא צריך לעשות דברים חשובים. די לו במה שאחרים קטנים ממנו. וממילא הוא יחפש בכל אדם במה הוא גרוע ממנו, ויבוז לו, ובזה הוא ירגיש את תחושת הערך של עצמו.
אבל ברור שהקב"ה לא ברא את העולם בשבילך בלבד, ולא אתה המטרה. יש לעולם מטרה גדולה הרבה יותר, שבשבילה צריך גם את החבר. וגם אם החבר הזה רש, גם הוא נצרך, גם אם לך אישית הוא לא בהכרח מועיל. ולכן מי שבז לרעהו חוטא, הוא מחטיא את מטרת העולם.
מי שעוסקים במטרות של העולם, ולא בעצמם, הם הענוים. אנשים שלא חושבים שהם העיקר, ולא רואים בעצמם את חזות הכל, אלא מחפשים את המטרות שצריך לעשות, ומקדישים להן את חייהם.
גם אם אדם אינו עניו עדיין בעצמו, אם הוא רוצה להתחבר למטרות אמיתיות, שילך ויחפש במה הענוים יכולים למצוא חן בעיניו. לא התועלת שהם מביאים לו אישית, ומצד שני גם לא בוז לעצם קיומם כיון שהם לא מבליטים את מה שטוב בהם, אלא המטרה שלהם היא מה שימצא חן בעיניו. ואז יזכה גם הוא להתחבר למטרות האמיתיות של העולם, ויהיה יציב ומאושר.
הנמשל הוא היחס של שאר העמים אל עם ישראל:
באופן טבעי עמים אוהבים רק את עצמם, ולכן הם אוהבים עמים שיש להם תועלת מהם, בין אם יש ביניהם ברית להגנה צבאית, ובין אם יש ביניהם קשרי מסחר.
כשעם ישראל היה עם בין העמים, יושב בארצו, היו לו גם רעים מבין העמים, שכרתו איתו ברית צבאית או ברית של מסחר כמו הצידונים.
אבל כשעם ישראל גלה, והתרושש מכל נכסיו החומריים, הוא כבר לא יכל להועיל לעמים אחרים בצד החומרי. ויותר מזה, הוא עבר לגור בארצות שלהם, ונזקק להם יותר ויותר. ולכן הלכה והתפתחה שנאה לעם ישראל, שרק לוקח ואין מה להשיג ממנו. לאנטישמיות היה קל מאוד להתפתח כשעם ישראל צריך את החומריות של העמים, ולו עצמו אין מה להציע.
אבל דווקא המצב הזה הבהיר לעם ישראל שחסר לו משהו אחר שהוא אמור להציע, חסרה לו הרוחניות, הקדושה והאלוקות, שהוא אמור ללמד את כל העמים. ולכן העם פיתח במשך כל שנות הגלות, כל אותן שנים שלא היה צריך להחזיק בהם ארץ, צבא וכלכלה משלו, את התורה. וכשהעמים יבינו עד כמה עם ישראל עשיר בתורה, וכשיבינו שחסרה להם הרוחניות, והקשר לאלוקות, אז ימצאו בליבם רבים מהעמים דווקא אהבה לעם ישראל, כיון שיהיה להם הרבה מה לקבל ממנו.
ומה בנתיים במשך כל זמן הגלות? למה העמים לא באים כבר עכשיו ללמוד את התורה מאיתנו? כבר עכשיו הבוז שהעמים מרגישים כלפי עם ישראל הוא חטא. מעצם מה שגם עם ישראל קיים בעולם, ואינו יורד מעל במת ההסטוריה, הם אמורים להבין שיש בו מטרה וחשיבות. אבל העמים חושבים רק על עצמם, ולא על המטרות של העולם. ואם הם לא עוסקים במטרות חשובות, הם מרגישים טוב לפחות מזה שיש מי שאפשר למצוא במה לבוז לו כמו עם ישראל.
אבל עמים שיבינו כבר היום את האמת, יראו שעם ישראל בניגוד לכל שאר העמים אינו מתעסק בעצמו, לא בארץ משלו ולא בכלכלה משלו, אלא במטרות של הקב"ה. עם ישראל הם ענוים. ומי שיחפש למצוא בהם חן, למרות שמבחינה חומרית הם נראים לא משהו, יוכל למצוא את המטרות האמיתיות של העולם ולתמוך בעם ישראל שמקדם אותן. מחונן ענוים כזה אשריו, כי יהיה גם לו חלק לעתיד לבוא במטרות של עם ישראל.