כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב (משלי כה, יג).
כדי שהתבואה תצמח היא צריכה גשם, אבל אם היה יורד כל השנה גשם לא היתה תבואה. התבואה צריכה גם זמן שבו היא מבשילה ומתייבשת, כדי שאפשר יהיה לשמור אותה לזמן ארוך. בזמן הזה, זמן הקציר, חשוב דווקא שלא יהיה גשם. ולכן צריך שיהיה גם חורף וגם קיץ.
אלא שגם בקיץ אנשים צריכים לשתות ולהשיב את נפשם מהחום, ומאיפה יהיו להם מים אם אין גשם? לכן מביא ה' בחורף שלג לפסגות ההרים הגבוהות, שם הוא נשאר ומעטר את ראש ההר כצינה מכל הכיוונים. הצינה הזו מגינה על האדם, כי השלג נמס בהדרגה והמים זורמים בנחלים. כך הם לא מרטיבים את התבואה, אבל כן משיבים את נפש האדם.
וכמו שרואים בפסוק הבא, שממשיך את הפסוק הזה, זה משל לעזרה לעניים:
כשרוצים לעזור לאדם, לא תמיד אפשר לעשות את זה מיד. למשל, אם מדובר באדם עני, לפעמים מצבו הוא כזה שאם יתנו לו כסף הוא יבזבז אותו מיד במשחק קלפים או על אלכוהול. ולכן צריך לחכות עד שהעני הזה עצמו יעבור תהליך פנימי, שבו הוא ילמד להתנהל נכון יותר, ורק אז להביא לו את הכסף.
כדי לעשות את זה נכון, הנדיב יתן לפעמים את הכסף לציר: שליח נאמן שישמש יד ארוכה שלו. כיון שהשליח הזה נאמן לרצון שולחו, הוא יודע שעוד אי אפשר לתת את הכסף לעני, והוא מחכה בסבלנות. הכסף שמגיע מבחוץ הוא כמו גשם שמשקה את השדה ללא תהליך פנימי של התבואה. זמן הקציר הוא הזמן שבו העני עובר תהליכי הבשלה פנימיים שמאפשרים לו לקחת אחריות על החיים שלו, דווקא בהעדר סיוע מבחוץ.
כשמזהה הציר הנאמן שתהליכי ההבשלה הסתיימו, ואפשר לתת לעני הזה את הכסף, הוא נותן לו אותו כשהוא כבר במצב חדש. ומשיב את נפש העני הזה בלי לפגוע בתהליכים הפנימיים שהוא היה צריך לעבור. כמו השלג המביא את המים בזמן ובלי לפגוע בתהליכי ההבשלה של התבואה.
במובן מסויים השליח הזה עובד אצל העני, והעני הוא אדוניו. אלא שהוא עובד אצלו לפי הגיון שהעני עצמו לא יוכל להבין, ולכן הוא לא פועל על פי שליחותו הישירה של העני, אלא על פי שליחות הנדיב. אבל הוא למעשה נשלח גם על ידי העני, אם היה יודע שזו היא טובתו. והוא עובד בשביל העני לפי מה שטוב לו באמת ולא לפי דעתו שלו, רק כך יוכל להשיב את נפשו באמת ולא לזמן קצר בלבד.
הנמשל הוא הנבואה לדורות:
עם ישראל צריך את הנבואה. הוא צריך קשר ישיר לרבונו של עולם, הוא צריך לדעת מה ה' רוצה ממנו. אלא שהנבואה מקשה על העם לחשוב בעצמו מה רצון ה'. דווקא כיון שכשה' רוצה מהעם משהו הוא אומר בפירוש דרך הנביאים, אנשים לא מנסים בכלל לחשוב בעצמם מה רצון ה', לאן הוא רוצה להוביל את העולם, ומה התפקיד שלהם בתוך כל זה. מה הטעם לנסות להבין, ואולי לטעות, כשה' יאמר להם בעצמו כשיגיע הזמן.
אלא שלא זו המטרה. צריך שעם ישראל יהפוך את רצון ה' להיות רצונו. ולכן מגיע שלב שבו צריך שלא תהיה עוד נבואה, שלא ירד הגשם מן השמים, ועם ישראל לא ידע עוד בוודאות מה ה' רוצה ממנו כרגע. זה השלב שבו אנשים יתחילו לחשוב מה ה' רוצה מעולמו, מה הוא רוצה בדור הזה, ומה הוא רוצה מהם. וככל שיחשבו יותר כך יזדהו יותר עם רצון ה'.
אבל בכל זאת צריך לעניינים מסוימים לדעת את דבר ה', יש דברים בתהליך הגאולה שצריך להודיע מראש, ואדם לא יוכל לדעת אותם מעצמו. ולכן נתן ה' לנביאים כשעוד היתה נבואה, נבואות שנצרכו לדורות, נבואות שנכתבו בתנ"ך, וכשיגיע הזמן יוכלו להבין אותם, ולהבין דרכם את רצון ה'. הנבואות האלו נמשלו לשלג, כפי שאומר ישעיה הנביא: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו". וגם ביום הקציר, שבו אין לנו כבר נבואה, אלא אנחנו קוצרים את פירות תהליכי ההבשלה שלנו, יש בראש ההר נבואות המחכות ומגיעות אלינו בהדרגה, להשיב את נפשנו.
הנבואות האלו הם ציר נאמן לשולחיו, נאמן לקב"ה ונאמן לנביאיו; ומטרתו להשיב את נפש עם ישראל אדוניו אל ה' אלוקיהם.
כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב.