הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ (משלי כו, יד).
לפעמים גם העצל מבין שאין לו ברירה אלא לצאת לדרך. הוא צריך להתפרנס, הוא צריך ללמוד מקצוע, הוא צריך לעשות משהו בחיים. אבל גם אז יצר העצלות ממשיך להפעיל לחץ למנוחה וחוסר תנועה. יצר העצלות אינו הגיוני, ולכן גם אם הטענות הגיוניות ומוסברות, היצר ממשיך לדרוש את שלו.
איך העצל יסתדר כשמצד אחד הוא רוצה להמשיך לנוח ולא לשנות את המוכר והידוע, ומצד שני הוא יודע בשכל שאין ברירה?
בשלב הזה העצל מפספס הזדמנויות. לא בכוונה כמובן. כשהדלת פתוחה, ויש הזדמנות מתאימה לצאת לדרך, העצל בדיוק סב לכיוון הקיר, ולא ראה. וכשהעצל הסתובב שוב לכיוון הדלת, היא כבר היתה סגורה.
הדלת סבה על צירה, פעם היא פתוחה ופעם היא סגורה. פעם יש הזדמנות מתאימה לצאת לדרך, ופעם פחות (גם דלת סגורה אפשר הרי לפתוח). ובמקביל אליה סב העצל: כשהיא פתוחה, פניו הפוכות ממנה והוא מפספס בלא יודעין את ההזדמנות, וכשהיא סגורה פניו מופנות אליה והוא שואל את עצמו למה תמיד הוא לא מצליח למצוא הזדמנות מתאימה. אבל שני אלו מכוונים לכך שעצל ישאר על מיטתו.
הנמשל הוא פספוס ההזדמנויות בתחום הרוחני:
גם מי ששקוע בתחום החומרי, והחומריות מקשה עליו לצאת לדרך הרוחנית, מבין שיש תהליכים רוחניים שהוא צריך לעשות. הוא הרי לא יכול לוותר על העולם הבא לגמרי, הוא לא באמת מתכוון לפספס את מטרות חייו.
אבל החומריות ממשיכה ללחוץ, ורוצה את המנוחה שלה: את העיסוק במוכר והידוע, כאן בעולם הזה; את הנוחות שבלא לדעת מה אסור ומה מותר; את הוויתור העצמי מול היצר.
ולכן העצל הרוחני מחכה להזדמנות. עכשיו הוא צעיר וצריך לרוץ אחרי הפרנסה, אבל מיד כשיצא לפנסיה הוא ישב ללמוד. עכשיו הוא עייף אחרי העבודה, בשבת הוא ישלים את הלימוד היומי של כל השבוע. עכשיו לא הזמן המתאים לחזור בתשובה, באלול…
כשהדלת פתוחה, הפנים מופנות לכיוון ההפוך, והעצל נשאר על מיטתו.
אבל גם כשמגיע הזמן המיועד, והעצל מפנה את פניו אל הדרך, הוא מצליח לראות רק דלתות סגורות ולהתייאש: עכשיו הוא כבר זקן, וקשה לו לשנות את ההרגלים. בשבת הבטן כבדה, וקשה ללמוד. ומי יכול לזכור באלול את כל העבירות שהיו, כדי לחזור עליהן בתשובה?
כשהעצל סב סוף סוף אל הדלת, היא כבר סגורה. נכון שאפשר לפתוח דלתות סגורות, אבל העצל מתייאש מהר, ושוב הוא נשאר על מיטתו.
הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.