טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו (משלי כו, טו).
לפעמים העצל יודע שהוא צריך לעשות משהו, הוא צריך לצאת לדרך. ולפעמים הוא גם לא מצליח לפספס הזדמנויות, הוא כבר התחיל ללמוד מקצוע, הוא כבר התחיל לפרנס.
גם אז, יצר העצלות לא עוזב אותו. גם אז הוא רוצה להמשיך לנוח, ולא להצטרך להתקדם.
מה עוד אפשר לעשות? העצל מתחיל להתעסק בהכנות. לכל דרך שרוצים לעשות צריך להקדים הכנות. לקראת לימודים צריך לשפר בגרויות, לקראת עבודה צריך לימודים, לקראת חתונה צריך עבודה. העצל דואג להשאר בשלב ההכנות. את השלב הזה הוא עושה בעל כרחו, אבל כיון שאותו הוא כבר יודע לעשות, כיון שהוא כבר נמצא במקום יציב, הוא מושך את השלב הזה ככל יכולתו.
העצל לומד תואר ועוד תואר ועוד אחד, ולא מתחיל לעבוד. הוא מתבסס עוד ועוד ולא מתחתן.
כשהעצל רוצה לאכול, הוא צריך קודם כל להכניס את היד לצלחת, אבל הוא לא רק מכניס אותה על מנת להוציא, העצל טומן את ידו עמוק בצלחת. הוא עוסק בהכנסת היד לצלחת, עד שהיא טמונה שם, ונוח לה. ואז כבר אין לו כוח להשיב אותה אל הפה, שבשבילו הוא טמן את היד בצלחת מראש.
הנמשל הוא העיסוק בחומר מול העיסוק ברוח:
העצל הרוחני יודע שהעולם הבא הוא העיקר. הוא מבין שצריך להתקדם בדרך הרוחנית, והוא גם מבין שההזדמנות כבר כאן. אבל הרי אם אין קמח אין תורה. יש הקדמות הכרחיות כדי שיוכל להקדיש את זמנו לחיי הרוח. צריך פרנסה, צריך בית, צריך להבטיח את העתיד, צריך לחתן את הילדים.
העצל הרוחני טומן את ידו בצלחת החומריות של העולם הזה, לכאורה כדי להשיבה אל פיו. הוא יודע שעמל הפה הוא העיקר, לימוד התורה הוא מה שחשוב. אבל צריך בשבילו גם להכניס את היד לצלחת. אלא שהוא טומן שם את היד, ושם היא נשארת. העיסוק הזמני בפרנסה הופך לעיסוק קבוע, השנים עוברות והמצב הכלכלי לא מספיק טוב לדעתו. החלום על לימוד תורה נדחה לאחרית הימים.
המצב של האדם הסביר וההגיוני הוא שהיד מגיעה אל הצלחת וחוזרת אל הפה, ושוב מגיעה אל הצלחת וחוזרת אל הפה. העיסוק בחומריות והעיסוק ברוחניות משולבים אחד בשני. לא צריך לחכות להתבססות כלכלית שלימה כדי להתחיל ללמוד. אבל העצל לא רוצה לנוע, ולכן הוא מפריד את ההכנות החומריות מהמטרה הרוחנית, וממילא נשאר רק בהן.
[עיון נוסף והרחבה: פרי צדיק פרשת שלח ד, חפץ חיים שם עולם א, יג "עוד אמרתי"].
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו.