יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם (משלי יב, כו).
אדם לא יודע מעצמו הכל. לפעמים החברה צודקת, לפעמים כולם מתנהגים בדרך מסויימת וכך גם ראוי. ולכן הצדיק לוקח גם מרעהו מעשים, הוא מחפש גם אצל אחרים הנהגות טובות. אלא שהצדיק תר ומחפש מה טוב אצל רעהו ולוקח רק אותו, ומה שלא טוב, הוא לא לוקח. ובזה הוא לוקח מה שנותר מרעהו לעולם הבא, ועוזר גם לחבר לראות מה טוב במעשיו ולחזק אותם ולהותיר מרעהו עוד לעולם הבא.
לעומת זאת הרשעים הולכים בדרך אחת עם כל חבריהם הרשעים, מבלי לחפש או לבדוק מה נכון בה ומה לא. לדעתם, כיון שכך כולם מתנהגים, כנראה כך גם נכון, ולא צריך לחשוב ולבדוק את הדרך. ולכן הדרך מתעה אותם ולוקחת אותם עם כל חבריהם הרשעים לגיהנום.
הנמשל הוא יצר טוב ויצר רע:
היצר הטוב לא רואה בעצמו את חזות הכל. יש עולם הזה, יש מעשים נכונים שהיצר הרע דוחף אליהם. אדם צריך לאכול, צריך לשתות, צריך לטייל לפעמים. היצר הטוב תר ומחפש מה מכל זה נכון, מה משתלב בעבודת ה' ולא פוגע בה, ואת הדברים האלו הוא לוקח, גם אם הם באים במקור מרעהו, היצר הרע. בדרך הזו היצר הטוב מותיר מהיצר הרע עצמו לעולם הבא, ומחבר גם אותו אל הטוב.
לעומת זאת היצר הרע הולך בדרך שבה מובילים אותו החשקים שלו, מבלי לבדוק ומבלי לחשוב. אם זה מה שהוא נדחף לעשות, זה כנראה מה שטוב שיעשה. ולכן הדרך הזו מובילה אותו לגהינום.
[הרחבה ועיון נוסף: משלי פרק יב פסוק כו: רלב"ג, מלבי"ם, של"ה עשרה מאמרות מאמר שמיני, שמונה קבצים קובץ ז מו – מח].