כחלק מהדיבור על מילים של עצירה, צריך לשים לב שהמילים שמשמשות לשתיקה בתנ"ך, הם חלק מאותם מילים של עצירה, או נגזרות של מילים אחרות שגם הן לא מדברות רק על שתיקה. כלומר אין בתנ"ך מילה מיוחדת לשתיקה (חוץ מ"הס" שהיא עצמה מילה נדירה), וכשצריך לדבר על שתיקה מדברים על עצירה של פעולת הדיבור או השמעת הקול. (ולכן את כל המילים האחרונות בערך הזה כבר ראינו בערך הקודם).
למה?
אנחנו רגילים לחשוב שדיבור לא עושה כלום. אז אמרתי, אז מה?!, אנחנו רגילים שבניגוד למעשים רעים כלפי אנשים אחרים, שיכולים להיות פליליים, דיבור רע כנגד אנשים אחרים, ברוב המקרים יעבור בשקט.
שנים של תקשורת שמשפיעה ישירות על השלטון, ויכולה להרוס חיים של אנשים, היו אמורים כבר ללמד אותנו משהו בקשר לכוחה של המילה.
התורה בכל אופן, מתייחסת לדיבור כמעשה שפועל בעולם ממש. זה מתחיל כמובן מהקב"ה, שברא את העולם בעשרה מאמרות. אבל ממשיך גם אצלנו, באיסור לשון הרע ורכילות, בדיני נדרים ושבועות, בטומאת צרעת שחלה לפי מאמר הכהן. ואולי יותר מכל בתורה עצמה, שמהווה דיבור שמחייב אותנו.
ואולי מכאן גם נובעת החומרה הגדולה של עבירה על המצוות. זו לא רק עבירה על ציווי המלך; הציווי של הקב"ה פועל, הוא כמעשה ממש, אלא שבציווי לבני אדם הקב"ה השאיר לנו את הכח "לשבור את המילה שלו". ואם כן עבירה ממש עוצרת תהליך שהקב"ה התחיל בעולם. ומכאן גם, אולי, נובעת גדולת מעשה המצוות; כיון שיש לנו יכולת "לשבור את המילה" של הקב"ה ואנחנו לא עושים את זה, יוצא שאנחנו שותפים לקב"ה במעשים שהוא עושה בעולם הזה.
ההבדל בין החריש, נאלם, החשה, הס, דום, דמם (נדם אינה הצורה הרגילה בתנ"ך), שקט, שתק –
"החריש" נגזר מ"חרש" בהפעיל, ופירושו לא להעביר מידע, כך שמי שהיה אמור לקבל את המידע יהיה כחרש, שלא שומע אותו. לדוגמא: וְאִם הַֽחֲרֵשׁ יַֽחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּֽי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעֽוֹ:, וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה, וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ, וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ,
ומזה נגזר "חורשי רע" וכדו', שמשאירים את המחשבה הרעה בליבם, כך שמי שחושבים עליו לא ידע ממנה. לדוגמא: אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ, תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ, לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה, הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב,
"נאלם" נגזר מ"אילם", ופירושו מי שמתנהג כאילם ולא מדבר, לא כדי שהשני לא ידע, אלא מצד עצם חוסר הדיבור. לדוגמא: כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז, נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ,
"החשה" פירושו להמנע מלעשות או לדבר, דבר שהיה הגיוני שיעשה או יאמר. והוא ההפך מ"להחיש" שהוא למהר לעשות את מה שהגיוני שיעשה. לדוגמא: רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם, עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ,
"הס" פירושו כנראה עצירה של השמעת קול. לדוגמא: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַֽעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו, וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה', וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ,
"דום" זו עצירה של פעולה שהיתה עד עכשיו. לדוגמא: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַֽהֲרֹֽן, אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם, הוֹי חֶרֶב לה' עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי הֵאָסְפִי אַל תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי וָדֹמִּי,
"דמם" זה דבר שלא פועל באופן מוחלט. לדוגמא: וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע,
"שקט" הוא דבר שלא צריך לפעול, כי יש לו שלוה ושלום. אין מקום בתנ"ך שברור ממנו שמדובר גם בהמנעות מהשמעת קול, את כל המקומות אפשר לפרש על המנעות ממעשה. לדוגמא: וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט, הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב,
"שתק" הוא תרגום לארמית של חוסר השמעת קול (הס, דממה, החריש). אבל בפעמים הנדירות שמופיע בעברית, הוא משמש דווקא להרגעה של סערה או ריב. לדוגמא: שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם, בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן.