אם הצדיק לא מחפש את טובת עצמו, זה מחייב שיהיה לו רע? ואיך אפשר לומר שהצדיק לא מחפש את טובת עצמו, אם הוא עובד בשביל העולם הבא של עצמו?
חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב (משלי יג, כא).
בדרך כלל כשאדם חוטא כלפי הקב"ה, הוא גם חוטא כלפי בני אדם אחרים. אין צורך להעניש את החוטא בצורה שיוצאת מדרך הטבע, אין צורך לרדוף אחריו. כל דבר רע נוסף שעושה החוטא, יוצר עוד רעה שרודפת אחריו. עוד אדם נפגע ממנו ומחכה לשעת כושר לנקום, הסביבה לא מסתדרת איתו, הבריאות שלו נפגעת. הרעה רודפת אחרי החוטא, גם אם לא עשה אותה בכוונה, גם אם הוא רק לא מספיק מתאמץ לשים לב. כיון שהתוצאה רעה, היא גם תרדוף אותו ותעניש אותו בסופו של דבר.
לעומת זאת הצדיקים לא מנסים להנצל מהרעה הזו, הם לא מנסים להרוויח משהו מזה שהם עושים טוב. הצדיק עושה טוב מצד שהוא טוב. הוא עושה את רצון ה' כי ה' ציוה, לא כי הוא ירוויח מזה משהו. ולכן הוא לא עושה דווקא את המעשים שיתגמלו אותו בהמשך. אבל בכל זאת הצדיק מתוגמל גם בעולם הזה. כי הטוב משלם לו. כי הוא עשה לאנשים טוב והם רוצים להחזיר לו, כי הסביבה מרוצה ממנו, כי הוא עושה מה שנכון גם לגוף שלו וגם לחברה. ולכן הטוב משתלם, גם אם לא זו היתה המטרה.
הנמשל בעולם הבא:
החוטא לא בהכרח רואה בעולם הזה את העונש על הרעה שהוא עשה. אולי כאן דווקא משתלם לו, אולי הוא מרוויח. אבל הרעה רודפת אחריו. כל דבר רע שאדם עושה רודף אחריו, ובסופו של דבר, כשאדם מת, ישיג אותו. לרשע נוח להתעלם מהרעות שהוא עשה. הוא נהנה ועבר הלאה, מעדיף לשכוח מה בדיוק הוא עשה ולמי. אבל לעתיד לבוא הכל רשום.
הצדיק לא מחפש את השכר לעולם הבא, אלא לעשות טוב מצד שהוא טוב. ולכן שכרו האמיתי הוא הטוב שנהיה בעולם. אלא שהטוב הזה גם משלם לו שכר אישי. ולעולם הבא הוא יקבל את שכרו, מחוץ לעצם הטוב שגרם שיהיה בעולם.