רָב-אָדָ֗ם יִ֭קְרָא אִ֣ישׁ חַסְדּ֑וֹ וְאִ֥ישׁ אֱ֝מוּנִ֗ים מִ֣י יִמְצָֽא (משלי כ, ו).
להרבה בני אדם יש מישהו שהם קוראים לו "איש חסדי", הוא אדם שעוזר לי בדרך כלל כשאני צריך, גם בלי שהוא חייב, גם בלי תשלום. יש גם בני אדם שיש להם הרבה חברים שהם קוראים להם "איש חסדי". אבל איש אמונים, מישהו שאני יכול לסמוך עליו כשצריך, שאני יכול לדעת בוודאות שיעזור לי כשאצטרך, זה מי ימצא.
ולכן כשיש למישהו צרה או צורך, רוב בני האדם קוראים לאיש חסדם בלית ברירה כי אין להם איש אמונים לקרוא לו.
התפיסה שלנו היא שמי שעושה יותר ממה שהוא צריך, מי שנותן גם במקום שהוא לא חייב, וודאי שאפשר לסמוך עליו. וודאי שאם רק נצטרך ומתי שנצטרך, הוא יתן. וזה כמובן לא נכון.
הרבה יותר קל לנו לעשות חסדים, גם אם גדולים, שאנחנו לא חייבים לעשות, מאשר להיות כאלו שאפשר לסמוך עליהם בכל דבר, גם אם מדובר בדברים פשוטים יותר.
אדם בוחר את החסדים שהוא עושה, לפי מה שלא קשה לו לעשות, ולא פעם לפי מה שישתלם לו יותר בהמשך. כשאני רואה שכן שלי מנסה להחליף פנצ'ר בצד הכביש, אם אני לא ממהר, ברור שאעצור לידו ואעזור לו. העזרה שהוא קיבל, מאוד מאוד משמעותית לו, אם הוא בלחץ זמן הוא אולי היה מוכן גם לשלם עליה לא מעט, אבל ממני היא דרשה מעט מאוד. עשר דקות שבמילא יש לי אותם, וכמה מ"ל סבון ידיים. מצד שני הרווח שלי גדול מאוד. ככל שהעזרה היתה יותר משמעותית לו, כך הוא יותר אסיר תודה כלפי. גם הוא יעזור לי כשאצטרך. אולי מישהו אחר יעזור לי כשאצטרך. ויש לי כמובן הרגשה טובה בזול. יש לי הרבה רווח בשביל מעט השקעה.
הרבה פעמים חסד הוא דבר מאוד לא סימטרי. המקבל, מקבל המון, הנותן נותן מעט. מי שצריך דירה לשבת חתן נמצא במצב נואש. המשמעות של מציאה או אי מציאה של דירה יכולה להיות משמעותית מאוד בשמחה שלו ושל הקרובים שלו. לעומת זאת מי שנותן את הדירה הרי עשה את זה רק אם זה מסתדר לו, ורק אם זה לא דורש ממנו יותר מדי. לא דומה בכלל למה שקיבל השני. וכמובן, יום יבוא וגם הוא יצטרך דירה לשבת…
אבל איש אמונים הוא סיפור אחר לגמרי. האם יש מישהו שאני יודע שכשיהיה לי פנצ'ר בצד הכביש אני אוכל להתקשר אליו, בכל שעה ובכל מצב והוא יבוא לעזור? האם יש מי שיפנה לי את הדירה שלו לשבת גם אם הוא לא התכוון לנסוע לשבת? גם אם הוא צריך להשקיע הרבה שעות בסידור שלה? גם אם הוא לא מרוויח מזה דבר? האם אני יכול למצוא תורם לציוד מתכלה, לאחזקה שוטפת, למשכורות, למשהו שאין עליו שלט הנצחה? אין לנו בעולם כמעט אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם. שאנחנו יכולים לצאת לדרך בידיעה שמישהו מסוים יהיה שם בשבילנו, גם בלי שבררנו איתו מראש, גם בלי ששילמנו לו, גם בלי שנחזיר לו בהמשך.
איש חסדי אינו "חסיד", יש לו לב טוב, יש לו רצון לעזור, אבל הוא עושה מה שמתאים לו במקום שמתאים לו. איש אמונים הוא תומך אמיתי, הוא חלק ממני, ולא סתם הוא שייך לרוב למשפחה הקרובה מאוד, הורים, בן זוג, ילדים, לפעמים אחים.
הנמשל הפעם נמצא ביחס שלנו עם הקב"ה.
הרבה אנשים עושים מעבר למה שהם מחויבים בשולחן ערוך. הרבה מידות חסידות והידורים נהיו כמעט חובה. מקוה, תפילין דרבנו תם, לשם ייחוד. אבל זה לא אומר שכולם מקיימים כבר את כל מה שהם חייבים בו.
יש איזו נטיה לעשות יותר ממה שאני חייב במה שקל לי, במקום שנוח לי, במה שהתרגלתי, ולפעמים גם במקום המתגמל, במה שאנשים רואים ומעריכים; ולוותר קצת במקומות שקשים לי.
אני לא תמיד לגמרי מסתדר עם שמירת העינים, עם לשון הרע או עם בורר בשבת. אבל מול זה אני משקיע ממש במנהגי חסידות והידורים. אני והקב"ה בסדר.
יש איזו נטיה שאם אני מהדר ומשקיע, אני מצפה שמול זה הקב"ה גם יחזיר לי. יסדר לי את החיים, יחזיר לי חסד כשאני אצטרך. לא ישים לי על הכתפיים משימות לא נעימות.
יש לקב"ה, ברוך ה', הרבה אנשי חסד, אבל הקב"ה רוצה שנהיה אנשי אמונים, אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אנשים שמוכנים לעשות כל מה שצריך מתי שצריך, לא רק מה שקל ובמקום שקל. אנשים שכשהם עושים מעבר למה שנדרש מהם, זה לא בגלל שהם יעשו אחר כך פחות, אלא בגלל שהם מחוברים כל כך למשימה. אלו אנשים שאפשר לתת להם משימות גם אם הן לא נעימות, גם אם לא רואים את השכר בעולם הזה. אלו אנשים שאפשר לשים עליהם משקל, גם אם הוא כבד.