אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים: הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם: שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם: מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ: שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ: (משלי ל, כד-כח).
יש ארבעה בעלי חיים שהם קטנים וחלשים ביחס ליכולות שלהם. לכל אחד מהארבעה יש חכמה מיוחדת שמביאה אותו ליכולות מפתיעות. אבל בכל הארבעה החכמה הזו אינה חכמה שלהם, הם עצמם לא יכולים להבין אותה, ולא יכולים לתכנן אותה. הם מחוכמים על ידי משהו שמחוץ להם.
הנמלים הם אמנם עם שפועל יחד, אבל הוא לא מאריך ימים, הוא לא עז. ולכן אף נמלה לא מכירה נמלה שעברה את החורף הקודם, ואף נמלה לא מבינה למה צריך להכין בקיץ כל כך הרבה לחם. ובכל זאת הם מתכוננות לחורף הבא בזכות חכמה שהקב"ה שם בהם.
השפנים גם כן חיים בלהקות, אבל הם לא חזקים וגם לא רבים כל כך. בדרך כלל לבעלי חיים שלא יכולים לסמוך על הכח שלהם או על הכמות שלהם, כלומר שהם לא עצומים, יש איזה חכמה מיוחדת שמאפשרת להם לשרוד: או שיש להם יכולות מיוחדות של התגוננות, או שיש להם יכולת להסתתר, או שהן פעילות רק בלילה. אבל השפנים יושבים באמצע היום לאור השמש על הסלעים, גלויים לגמרי. בלי שריון ובלי כנפיים. מה שמגן עליהם אינו חכמה שיש בהם, אלא חכמה שיש בסביבה שלהם. הם נמצאים בין הסלעים, ולכן באופן טבעי מיד כשמגיע טורף הם יכולים להסתתר בכל מקום שהם בו.
הכח של הארבה נובע מהריבוי שלו. כולם הולכים יחד. באופן טבעי היינו מצפים שכל אחד מהארבה יעוף למקום שימצא חן בעיניו, והם יתפזרו בהדרגה ויאבדו את כוחם. אבל הארבה עפים כולם יחד בנחיל אחד, ולא מתפזרים. החכמה הזו לא נמצאת בהם, אין להם מלך שיגדיר לכולם לאן לעוף. ובכל זאת כולם עפים לאותה מטרה כמו חיצים, בכח חכמה שאין להם איך להבין, עד שהם נחשבים כמו דבר אחד. ויצא חוצץ כולו.
על פי המפרשים השממית היא עכביש. העכביש אינו יכול לעוף, ורק יכול לתפש על הקירות בידיו. זו הרבה מאוד עבודה בשביל חיה כל כך קטנה, ובכל זאת נמצא אותו גם במרומי היכלי המלך. כדי להגיע אליהם הוא היה צריך לבוא מן השדה, לטפס על חומת העיר, לרדת בצד השני, לעבור את העיר כולה, לעלות על חומת הארמון ולרדת בצד השני, לטפס על קירות הארמון ולהגיע להיכל ושם לטפס לגובה ההיכל. זו לא מלאכה שעכביש אחד יכול לעשות. אם כך איך הוא הגיע לשם? הקב"ה הביא אותו לשם. הוא מספיק לעשות דרך מסוימת בימי חייו, ושם מטיל ביצים. הדור הבא ממשיך גם הוא כל אחד בדרך מסוימת, והדור שאחריו גם כן. עד שבסופו של דבר נמצא אותו גם בהיכלי המלך, למרות שהוא מעצמו לא היה יכול להציב לעצמו מטרות בסדר גודל כזה, ולא מבין איך הוא הגיע לשם.
הנמשל הוא עם ישראל.
עם ישראל הוא עם קטן במונחים ארציים, לא מהאומות החזקות והגדולות שקמו במהלך ההסטוריה. אבל יש לעם ישראל חכמה מיוחדת שמביאה אותו ליכולות מפתיעות. החכמה הזו אינה חכמה שיכולנו להמציא, או להבין לבדנו. הקב"ה החכים אותנו בה על ידי התורה. אבל אם לא היינו מקבלים אותה, לא היינו יודעים אותה, ולא היינו יכולים לחשוב עליה.
שלא כמו שאר יושבי תבל, כל אחד מעם ישראל מכין בעולם הזה את לחמו לעולם הבא, לזמן שאין בו יכולת מעשית. אנחנו יודעים לעשות את זה לא כי היינו שם וחזרנו כדי לספר. גם אנחנו עם לא עז, כמו כל יושבי תבל. גם אנחנו מתים, ולא פגשנו אף אחד שחזר משם עדיין. אבל הקב"ה אמר לנו להכין את לחמנו בקיץ, להכין את העולם הבא שלנו בעולם הזה.
עמים רגילים בעולם הזה סומכים על הכח שלהם. אם הם עם לא עצום, הם דואגים שלא יראו אותם, הם נטמעים בסביבה שלהם, או שהם חוסים בצל ממלכה אחרת. אבל עם ישראל לא משתמש באמצעי ההתגוננות האלו. אנחנו לא סומכים על כוחנו ועוצם ידינו גם כשאנחנו ממלכה בפני עצמנו. ובמיוחד בגלות שם אנחנו בתוך סביבה עוינת ובכל זאת לא נטמעים בה וממשיכים לשמור על הייחוד שלנו. אם אין לנו חכמה שתציל אותנו, על מה אנחנו סומכים? על הקב"ה. סלעי ומצודתי. הסביבה שלנו מצילה אותנו. הקב"ה נמצא איתנו בכל מקום, ובכל צרה שתבוא עלינו, הישועה נמצאת איתנו. זו לא יכולת שלנו, ולא יכולנו לתכנן אותה. הקב"ה נתן לנו את היכולת הזו.
כוחו של עם ישראל שממשיך לייחד אותו משאר העמים הם מעשי המצוות שכולם עושים. כל העם עושה את אותם מעשים בדיוק, למרות שאין מי שיכריח אותו לעשות כך. גם כשהיה לנו מלך, לא המלך הכריח אותנו לקיים את המצוות. ובמיוחד כשאנחנו בגלות, ואין מה שמאחד את העם מבחינה רשמית, עדיין באותה שעה בבוקר כל היהודים בכל הגלובוס פונים לאותו מקום ואומרים את אותם מילים. באותו תאריך בשנה כולם נשענים על צד שמאל ואוכלים את אותה מצה. אם היינו צריכים להמציא את המנהגים שלנו בעצמנו, כל אחד היה עושה משהו אחר. אבל הקב"ה מאחד אותנו סביב תורה אחת, שעוברת מאב לבן בכל מקום שבו הם יהיו.
כמו כל יושבי תבל אנחנו יכולים לעשות דברים חומריים בלבד. גם את המצוות אנחנו עושים בידים. אז איך הם פועלות בהיכלי המלך? איך הם משפיעות בשמים? הקב"ה הביא אותנו לשם. באמת מעצמנו לא היתה לנו יכולת כזו, אבל ה' בחר באבותינו ושם אותנו בהיכלי המלך. וכך דור אחרי דור אנחנו משפיעים על מרומי הארץ, בכח ידינו החלושות.