קצת יותר מחצי מהתנ"ך מובן. זה החצי שלומדים לרוב. עד סוף מלכים ראשונים, יחד עם רות, אסתר, יונה, נחמיה ודברי הימים, יש בעיקר סיפורים. הסגנון שבו התנ"ך כותב סיפורים הוא סגנון מובן.
ברור שגם בסיפורים, כשאנחנו מדקדקים במילים, או מסתכלים במדרשים אנחנו מרחיבים את ההבנה בהרבה, אבל גם בלי הדקדוק אפשר להבין במה מדובר. ולכן קל יחסית ללמוד את החצי הזה של התנ"ך.
החצי השני של התנ"ך, הוא חצי "נעלם". מתעסקים בו מעט מאוד. כל ספרי הנבואה, תהילים, משלי, איוב, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, עזרא, הם ספרים קשים מאוד להבנה. בדניאל ועזרא עיקר האשם הוא בשפה הארמית, אבל בשאר הספרים הסגנון הוא החסם.
מדובר בסגנון של שירה, שמתבטא, בדרך כלל, בהכפלה של כל אמירה במילים שונות. ומה שבולט בסגנון הזה הוא שקשה מאוד להבין מה בכלל אמרו. בקריאה פשוטה, לא פעם אי אפשר בכלל להבין מה הנושא של פרק מסוים, וגם כשאפשר, קשה מאוד להבין מה אומר כל פסוק.
יש סיבות למה הסגנון הזה נכתב בצורה קשה, ולא נעסוק בהם בפוסט הזה.
אבל גם כשלומדים את החצי ה"קל" של התנ"ך, אנחנו מגיעים מדי פעם לקטעים שכתובים בסגנון השירי, ושוב, באמצע הסיפור, אנחנו לא מצליחים להבין על מה מדובר, אולי חוץ מכותרת כללית לקטע כולו.
כך בשירת הים או שירת דבורה, וכך בקטעים שלמים מספר דברים.
אחד המקרים האלו הוא שירת חנה, הסיפור לפניה ואחריה מובן מאוד. אבל היא עצמה בכלל לא, חוץ מהכותרת הכללית, והלא מדויקת בפני עצמה, שחנה מודה על לידת שמואל.
צריך ללמוד את השירה הזו יותר לעומק, אבל הנה הסבר מסוים לשירה הזו:
העקרון שחנה מבינה אחרי לידת שמואל, הוא עקרון מאוד עליון. ולכן הוא צריך לבוא בשירה ולא בפירוש. כך שלא יהיה פשוט להבין אותו. והוא אומר שכל מה שחנה היתה קיימת וכל הצורך שלה ללדת נבעו מהצורך שיהיה בן כזה שיהיה שייך לה'. ולכן היה צריך שהיא תהיה עקרה, ולכן היה צריך שתהיה לה צרה עם בנים, ושהיא תכעיס אותה. ולכן היה צריך שהם יהיו משפחה כזו שעולה לרגל לשילה ומכירים את המשכן שם. כל זה כדי להביא אותה לפינה שבה היא תנדור נדר כל כך קשה ותשאיר את הבן שלה במשכן.
העקרון הזה אומר שאנחנו לא קיימים בשביל עצמנו, וה' נמצא כאן כדי לסדר לנו את החיים. ואנחנו לא מתפללים כדי שלנו יהיה יותר טוב. אלא אנחנו קיימים בשביל ה', ואנחנו מתפללים בשביל ה'. וכל מה שקורה בעולם הוא למען שם ה', ולא למעננו. וכל מה שעם ישראל קיים בעולם זה בשביל שם ה' שנקרא עליו ולא בשבילו. וזה גם הפתרון האמיתי של תקופת השופטים, שעם ישראל יפעל בשביל ה' ולפי רצון ה'. לא כדי להנצל, אלא מצד שזה המטרה שלו.
ולכן וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בה' פירוש המילה "עלץ" זה שמחה שמכסה על מה שהיה, מלשון "על". כלומר השמחה שיש לי עכשיו, אחרי ששמואל נולד, ואחרי שהבאתי אותו למשכן, מכסה על כל התקופה של העקרות והקשיים. כי בלי התקופה הקשה ההיא לא הייתי מגיעה למצב כזה. וממילא זה היה נצרך, והביא תועלת הרבה יותר גדולה מהנזק שיש בקושי ובצער. ולכן מה שעלץ ליבי כלומר רצוני, ששמח במה שנתתי את הילד שלי לה', הוא שמח בה'. אני לא שמחה במה שיש לי ילד, אלא בה' שאני רוצה לעשות את רצונו בעולם, והנה יש לי את ההזדמנות לעשות את זה.
ולא רק שמחה אלא גם רָמָה קַרְנִי בה' הקרן היא מה שמעל הראש, כלומר יש לי כבוד מעל הגובה שלי, כי אני שותפה לקב"ה. ואני לא מחפשת את הכבוד שלי עצמי, כאשה שיש לה ילדים, אלא את כבוד ה' שמושפל מאוד בדורות השופטים, והילד שלי הולך להרים אותו. ולכן הכבוד שיש לי הוא בה'.
וגם מול פנינה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי פנינה טענה שאני לא יכולה ללדת, ושה' לא רוצה שיהיה לי ילד. ולי אין תשובה פשוטה לומר, שהנה יש לי ילד, אלא התשובה הרבה יותר רחבה. כמו שנאמר "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", כלומר אני קורא לה' בתפילה מתוך צרות המחשבה שלי, ומתוך מבט מאוד צר על המציאות אבל התשובה שאני מקבל רחבה הרבה יותר ומסתכלת במבט רחב על העולם. וכך גם כאן התשובה שאני עונה לפנינה היא נדר וילד שבא בעקבותיו. וזו תשובה הרבה יותר רחבה מהשאלה. ולכן פנינה עצמה הופכת להיות חלק מהתהליך במה שהיא גרמה לדבר כל כך חשוב.
וכל זה בא לי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ: לא בישועה שלי שמחתי, אלא בישועת ה'. ישועת השכינה. זה מה שמענין אותי, ולכן גם אני נושעת על ידי זה. אבל אני עושה לשם שמים, והשמחה שלי בישועתך שלך.
מובן שקשה מה שחנה קוראת לפנינה "אויבי", וכנראה שכל זה הוא רק משל. הנמשל הוא על עם ישראל בדורות השופטים. שהעם בשלב הזה מאוד מושפל מול האויבים שלו, ובכל פעם שהוא קורא אל ה' ומקבל שופט שיושיע אותו, זה לא ממש עוזר לו והוא חוזר לעבוד עבודה זרה. כי מה שהעם מחפש זה לא את כבוד ה', אלא את החיים הנוחים. ולכן גם הקריאה אל ה' לא אמיתית. אבל הפתרון יהיה כשיעלוץ לב העם בה', והשמחה שתהיה להם בגילוי כבוד ה' תכסה על כל הרעות שהיו בימי השופטים, כי הם יראו שכל הצרות האלו הביאו אותם לדבקות בה', שזו המטרה שבשבילה הביא להם ה' את כל האויבים האלו. ואז תרום קרן ישראל שכל כך מושפלת כרגע, וגם זה בה'. כי עם ישראל לא צריך להיות עם חזק ועשיר וזה יהיה כבודו בעמים, אלא כבודו הוא כבוד ה' שנקרא עלינו. ורק אז ירחב פינו על אויבינו כשיתברר שהיינו צריכים את האויבים כדי להרחיב את הבקשה שלנו כך שתכלול גם את כבוד ה'. וכל זה כי שמחתי בישועתך ועם ישראל רוצה את ישועת ה' ששמו נקרא עלינו, ואז באמת נוושע.
והעקרון המוביל שצריך לזכור הוא {ב} אֵין קָדוֹשׁ כה' קדוש פירושו נבדל מהדרכים של העולם הזה. ה' אינו פתרון מהיר וחזק לבעיות של עולם הזה. לא לבעיות פרנסה ולא לבעיות בריאות. ה' מכוון למטרות הרבה יותר נשגבות, וכל הפעולות שהוא מוביל בעולם מכוונות לשם. ולכן כשאנחנו מתפללים על בריאות או פרנסה צריך לשאול האם הקדושה מרוויחה מזה או לא? האם ה' רוצה לפי המטרות שלו שנהיה בריאים או עשירים או חס וחלילה להפך? כִּי באמת אֵין בִּלְתֶּךָ אין דבר חוץ מה'. ולכן כל דבר שקורה הוא בשביל ה'. ולכן גם כל הרצון שלנו צריך להיות מכוון אל ה'. כמו שאנחנו אומרים בפרשה ראשונה של קריאת שמע, כיון שה' אחד, והכל כלול בו, לכן ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי הוא מה שמעניין אותך ולא אתה.
ואחרי שהגענו לנקודה הזו וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ: צור הוא סלע חזק ויציב. וה' הוא הסלע שבו אנחנו נאחזים ובו אנחנו מוגנים. כי כיון שאנחנו חיים בשבילו גם אנחנו עצמנו ניצולים מהצרות שלנו, כי הטוב שלנו הולך יחד עם הטוב שה' רוצה. כמו שנאמר בפרשה שניה של קריאת שמע, ונתתי מטר ארצכם בעיתו וכו'.
וכיון שכן, צריך להזהר בפרשנות שלנו את המציאות ואת מה שהולך להיות: {ג} אַל תַּרְבּוּ אפשר לפרש את המציאות, ולנסות להבין מה יקרה, אבל לא להרבות בזה, כי תמיד יש חשבונות של הקב"ה שאנחנו לא מבינים.
וגם אם אנחנו מדברים על החשבונות של ה', וחושבים שכיון שאנחנו עושים את רצונו גם הוא יעשה את רצוננו, אז אל תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה אפשר לדבר במה שגבוה מעלינו, כלומר בחשבונות שמים של שכר ועונש וכדו', אבל לא לדבר במה שגבוה מעל גבוה, בחשבונות שה' מוביל לשם שמים. כי בזה אנחנו כבר לא מבינים כמעט כלום. והרבה פעמים החשבונות האלו הולכים דרך דברים שנראים לנו ההפך מהכוונה, כמו כל ימי השופטים.
כי אם ננסה להבין הכל, ולנסות להפעיל את המציאות בכיוון שאנחנו רוצים, אז יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם "עתק" כלומר דבר מנותק, לומר שה' מנותק מהארץ, והכל כאן עובד לפי כללי הטבע, או מערכת המזלות. כי כדי לחשוב שאנחנו יכולים להבין כל מה שהולך לקרות, צריך להניח שרצון ה' לא מעורב כאן, מעבר לצורת פעולה ידועה מראש, שאפשר לתכנן אותה. שאם אדם יתן צדקה אז החולה יתרפא תמיד או כדו', דברים שהופכים את הקב"ה להיות כעין חוק טבע שחייב לפעול במצבים מסוימים לפי ההבנה שלנו.
ובאמת כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ה' לא פועל לפי דעת מסוימת שאתם יכולים להבין אלא לפי כמה וכמה דעות, מעבר למה שיכול אדם אחד בדור אחד להבין. ולכן אל תרבו לדבר, כי גם אם הבנתם משהו בדרכי ה', וודאי לא הבנתם הכל. ומעבר לזה (ולא) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת: המעשים שה' מוביל בעולם, הוכנו בשבילו ולא בשבילנו. ולדבר על זה זה כבר לדבר גבוהה גבוהה, וזה אזור שאנחנו לא יכולים להבין.
מצד ההבנה הפשוטה של הפסוקים, כאן חנה מביאה מספר דוגמאות למה שלא כוחו של האדם קובע מה יהיה, אלא ה' יכול לשנות את התוצאה למרות היכולת של האדם. ולכן אומרת {ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים כלומר הגיבורים שיש להם כלי מלחמה, עדיין יכולים לפחד ולהכנע בפני מי שהם נלחמים בו ולעומתם וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל: אלו שאינם גיבורים, אלא נכשלים, ואין להם חרב, חוגרים את הגבורה למותניהם כחרב ומצליחים להלחם. שזה מה שקרה לעם ישראל בדורות השופטים, כשלמרות הכח של עם ישראל יכלו האויבים שלנו לנצח אותנו בזמן שלא עשינו את רצון ה', וכשהגיע זמנו של השופט שבכל שלב, למרות הכשלון וחוסר היכולת הצלחנו לנצח.
ובדומה לזה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ אנשים שמצד עצמם הם שבעים, הגיעו למצב שהם צריכים להשכיר את עצמם בשביל שיהיה להם מה לאכול. ולעומתם וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ ולא היו צריכים עוד לעבוד כי היה להם מספיק.
אבל בדקדוק המילים, ואחרי השאלה למה חנה מביאה דווקא את הדוגמאות האלו, נראה שמכאן חנה כבר מתחילה להתנבא ממש על מה שיהיה בעתיד, בקשר לשמואל, שיגלה את העקרון שהיא הציבה כאן. (ברור שבסוף השירה כשהיא מדברת על המלכות והמשיחה זו נבואה ממש, כי זה מה ששמואל הולך לעשות, אבל זה לא מה שהעם מתעסק בו כרגע). והעובדה שחנה מתנבאת היא דבר משמעותי מאוד בפני עצמו, כיון שאנחנו יודעים ש"וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ". ושמואל הולך להיות נביא ראשון אחרי זמן ארוך שלא היו כל כך נביאים בעם. והנה חנה, שהיא היתה אמורה להיות אמא של הנביא, לא נביאה בעצמה, מתנבאת עוד לפניו, בדור שאין בו נבואה. וזה אולי אומר לנו שלהביא, בבחירתך, דבר גדול לעולם, הופך אותך להיות חלק מהדבר הגדול עצמו.
שמואל עצמו יעסוק בשני מקרים מרכזיים שבהם אנשים חושבים שהם מבינים מה נכון לעשות, ובפועל אינם עושים את רצון ה'. הראשון הוא שאול, שבאופן עקבי לא הולך לגמרי עם ציווי ה', אלא לפי דעתו. כך כשלא מחכה לשמואל בגלגל ומעלה את העולה לפי דעתו, וכך במלחמת עמלק כשמשאיר את אגג חי ואת מיטב הצאן והבקר. שני מקרים שבעקבותיהם הוא מאבד את המלוכה. ולכן כל גבורתו לא תועיל כשיגיע לקרב בגלבוע, שם ימות כפי שיאמר לו שמואל. ועל זה היא מתנבאת {ד} קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים לא נאמר כאן גיבורים בקשת חתים, ולא קשת גיבורים חתה. כך שלא מדובר על גיבורים שיש להם קשת והם חתים, אלא על גיבורים שחתים מהקשת. כלומר קשת – גיבורים חתים. וזה מה שנאמר בשאול "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים". וזה עצמו חלק ממהלך שהוא רצון ה', שלעומתו וְנִכְשָׁלִים כלומר דוד שעד אז נכשל והיה צריך לברוח אָזְרוּ חָיִל: והם חגרו את הכח והגבורה למתניהם ויכל דוד למלוך תחת שאול, כיון שדוד עושה את רצון ה' למען שם ה'.
המקרה השני הוא עלי ובניו. שמטרתם המוצהרת היא לעבוד ולשרת בשם ה', אבל בפועל בני עלי השתמשו במשרה הזו לטובת עצמם, כדי לאכול כמה שיותר. ועלי עצמו לא מחה בהם בצורה הנדרשת. וגם שם שמואל קיבל נבואה על מה שיקרה לעלי וביתו אחריו. ולכן היא אומרת {ה} שְׂבֵעִים כלומר בני עלי שהשביעו את עצמם מהקרבנות וכמו שנאמר "וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי", הם בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ שזה חלק מהקללה לבית עלי. כמו שנאמר "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם". ולעומתם וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ אותם כהנים שלא קיבלו משרה במשכן בזמן עלי, הם יעבדו את ה' ולא יהיו גם רעבים, כיון שהם עושים את רצון ה', וגם טובתם שלהם מתמלאת.
והעקרון הזה הגיע לבירור שלו במקור של שמואל עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה שחנה שהיתה עקרה ילדה את שמואל ששייך לקדושה, והוא כנגד המספר שבע, ודווקא כיון שהיתה עקרה ילדה ילד קדוש. והיא הולכת לעשות את רצון ה', ולא מחפשת את טובת עצמה. ואילו וְרַבַּת בָּנִים שהיא פנינה אֻמְלָלָה: כיון שהיא חשבה שהיא מבינה את מה שקורה, ושלה מגיע ילדים ולחנה לא מגיע ילדים, ועל זה היא ביססה את מעמדה בביתו של אלקנה, בתור אם ילדיו. אם כן כשגם לחנה יש ילדים לא נשאר לפנינה דבר, כי היא חיפשה את רצון עצמה ולא את רצון ה', ודיברה גבוהה גבוהה במה שהיא לא מבינה.
אבל אחרי כל זה, אין רצון ה' בכבודו, על חשבון כל שאר היצורים. אלא טובת ה' היא טובת הכל, ולכן גם מי שלא היה מדויק יתוקן עם הכל. ומול שאול שמת בחטאו הרי {ו} ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה כמו שממית את האדם כך מחיה אותו לתחית המתים. וגם המתים יזכו לתיקון עם הכל. וכן מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: מוריד את הגוף לקבר, אבל מתקן אותו. וכן מוריד את החוטאים לגהנום ומעלה אותם לאחר התיקון. וזה רמז גם לשמו של שאול, וגם למה שהעלה את שמואל באוב.
ומובן ששהחיאה בתחית המתים היא במדרגה אחרת, שנובעת דווקא ממה שהאדם מת קודם לכן, והתיקון בגיהנום מביא את האדם למדרגה אחרת בגן עדן. כלומר מה שה' ממית הוא חלק ממה שמחיה, ומה שמוריד שאול הוא חלק מויעל.
ומול העונש של בית עלי {ז} ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר גם אם מוריש אותם, ומעביר את ירושתם לכהנים בני צדוק, הוא מעשיר אחר כך. וכשהוא מעשיר כמובן זה אחרי שהיו רשים והם כבר יודעים להשתמש בזה לטובת ה' ולא לטובת עצמם. וגם מצד כבודם מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: לכבוד נכון יותר במדרגה אחרת. כמו שנאמר "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" ומשמע שבדרכים אחרות שאינן זבח ומנחה יתכפר עוונם וישובו למעמד מכובד.
ולכן גם כשה' ימליך את המלך המתאים, הוא לא יקבל מיד את המלכות. אלא {ח} מֵקִים מֵעָפָר דָּל הדל הוא מי שאין לו אמצעים, ומחמת דלותו הוא נמצא בעפר. ו מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן האביון מלשון "אבה", הוא מי שרוצה יותר ממה שיש לו. ולכן הוא מחפש באשפות, שזה נהיה מעמד עוד יותר נמוך מהדל. וכן דוד המלך לא היה מיד מלך, אלא קודם כל נרדף זמן ארוך על ידי שאול. כדי שידע וירגיש את הבזיון של הדלות, ואת הצורך של האביונים. וכדי שידע לבטוח בה'. ולכאורה כל ספר תהילים נכתב על בסיס הנסיון הזה של דוד. כי כאשר יקים אותו דווקא מהעפר להיות מלך, וכשירים אותו מהאשפות, דוד כבר לא יהיה מלך לצורך עצמו, אלא לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים מי שהיה אביון לא הופך להיות עשיר סתם, אלא נדיב, שמחפש למי אפשר להיטיב עם הכח שלו. ומי שהיה מושפל מרגיש שלא הוא העיקר אלא כבוד ה'. ולכן וְכִסֵּא כָבוֹד כסא המלכות של כבוד ה' יַנְחִלֵם נחלה היא לדורות, מה שעובר מאב לבן. ואצל דוד כיון שיפעל בשביל ה' בעולם תהיה המלוכה נחלה ממנו לבניו לתמיד.
ואת הפסוקים האלו מביא דוד בתהילים, בהלל, "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ" אלא שלא מסיים שם וכסא כבוד ינחילם, כי זה מדבר ישירות עליו, אלא מפנה אותנו חזרה לחנה: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ"
והעקרון המוביל הוא כִּי לה' מְצֻקֵי אֶרֶץ מצוקי מלשון לצקת. כלומר היסודות המוצקים של העולם הם מה שהוא לה'. והעולם כולו מכוון לגילוי שם ה', לא אלינו. אלא וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: תבל זה העולם המיושב, שהוא מושתת על הבסיס הזה.
ולכן {ט} רַגְלֵי (חסידו) חֲסִידָיו יִשְׁמֹר חסיד הוא מי שעושה יותר ממה שהוא חייב, מלשון "חסד", ומי שעושה בשביל כבוד ה' עושה יותר ממה שהוא חייב. ואותו ישמור ה' שרגליו לא יכשלו בחטא. ולפעמים לצורך זה צריך גם צרות.
ולעומתם וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ הרשעים לא מושגחים והם כביכול בחושך שה' לא מסתכל עליהם. ואולי זה נחמד להם לזמן קצר, אבל הם יהיו דוממים ואין להם המשך כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ: הרשעים מניחים שהכל שאלה של כח, אבל האמת היא שהכל שאלה של השגחה. ולזמן קצר זה יכול להראות שהכח קובע, אבל לטווח ארוך הכח הוא ענין סטטיסטי, ומי שהיום למעלה מחר למטה. "מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם". אבל מי שה' משגיח עליו הוא פועל לאורך כל הדורות. וכמו שההסטוריה של עם ישראל מוכיחה מול כל העמים החזקים שאינם עוד.
ומכאן ממשיכה חנה אל הפתרון של מצוקת עם ישראל בימי השופטים: כיון שעם ישראל יעשה את רצון ה' {י} ה' יֵחַתּוּ (מריבו) מְרִיבָיו מריב כלומר מי שבעזרתו עושים את הריב, כי באמת ה' שם כאן את הגויים שיריבו איתנו כל ימי השופטים כדי לתקן אותנו. אבל כיון שנעבוד לשם ה', אז הם הופכים להיות מריביו של ה', וממילא יחתו וירדו תחתינו. ואז (עלו) עָלָיו כלומר על בסיס המלך או השופט בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם שהשופט יהיה כאן בארץ ובשמים ה' ירעם על האויבים דרכו, כי השופט או המלך פועל עם ה', והשמים פועלים עם הארץ. וכך היה בימי שמואל שהיה השופט כמו שנאמר "וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל".
ואז לא יהיה עוד חושך על הגויים שה' כביכול לא רואה מה הם עושים, אלא ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ גם גויים שבקצוות הארץ וכביכול רחוקים מהשגחת ה', ה' ידין אותם כיון שזה מה שנצרך לכבוד ה' שמתגלה דרך עם ישראל.
ויופיע דרך המלך שימליך שמואל על ישראל במה ש וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ המלך של ישראל,; כיון שהוא פועל עם ה', יקבל עוז שיוכל להלחם בגויים בלי שיוכלו לשנות אותו וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: המלך נמשח כנציג ה' כדי לציין את קדושתו. וכיון שהוא משיח ה' ושמו נקרא עליו, ירים את קרנו מצד הכבוד. כי כבוד ה' בעולם יהיה מצד כבוד המלך ועוז ה' בעולם מצד עוז המלך.