המזמור אומר שגם כשהעמים מתגברים עלינו, את הכל ה' עושה במשפט, וכשמגיע הזמן ה' מושיע את ישראל ששייכים לנצח, והעמים עם כל חזקם נופלים ומשמידים את עצמם ונשכחים לנצח[1]. ומתאים לאמרו גם כהודאה על הצלה ונצחון על אויבי ה' שהתגברו בעבר על ישראל, וגם כבקשה לנצח אויבים כאלה.
א לַמְנַצֵּחַ עַל–מוּת לַבֵּן[2] מִזְמוֹר
לְדָוִד: ב אתן תודה לה' לא רק על עצם הנצחון החומרי אלא גם על הופעת הקודש
בעקבותיו אוֹדֶה ה' בְּכָל-לִבִּי ולכן
אנסח את כל צדדי המעשים הנסתרים והניסיים שאתה עושה, גם במה שבעיני אנשים הוא טבעי אֲסַפְּרָה כָּל-נִפְלְאוֹתֶיךָ: ג אשמח מההצלה, והשמחה תכסה למפרע גם על הפחד והרע שהיה, כיון שדרכו
הופעת דרכנו אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ ואפרט את ההתגלות שנוספה לשמך בעולם אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ במבט של השמים ולא מצד הנצחון הארצי עֶלְיוֹן: ד וזה כאשר אויבי נסוגים בְּשׁוּב-אוֹיְבַי אָחוֹר והרי הם נופלים ונכחדים, כי מעכשיו אתה נלחם בהם יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ: ה כי מה שניצחו עד עכשיו היה כדי לתת לי את עונשי במשפט כִּי-עָשִׂיתָ
מִשְׁפָּטִי וְדִינִי ועכשיו
ישבת על כסא המשפט לבחון את צדקתי וראית שאני ראוי להוושע יָשַׁבְתָּ
לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק: ו ולכן עצרת[3] את הגויים מלהצליח עוד והאבדת את הרשעים גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע כי אין בהם ענין נצחי, ולא יהיה עוד שמם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שְׁמָם מָחִיתָ
לְעוֹלָם וָעֶד: ז כך שהאויבים עצמם נגמרו, ועריהם נחרבו לתמיד, שלא כישראל ששבים לבסוף
מהגלות הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וכיון שעקרת את הערים ממקומם לא יוקמו עוד בשמם גם במקום אחר וְעָרִים נָתַשְׁתָּ[4] אָבַד זִכְרָם
הֵמָּה: ח ולעומתם, שהם נשכחים, אתה קיים לעולם וה' לְעוֹלָם
יֵשֵׁב ומלכותך בעולם מבוססת על המשפט כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: ט שה' ישפוט את העולם המיושב כולו על פי מה שצריך להיות וְהוּא
יִשְׁפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק ויתן לכל
עם את המגיע לו על פי דרך היושר[5] יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים: י וכיון שלא הכח קובע אלא המשפט הרי האדם השבור והמסכן יגביה עצמו אליך
כשבוטח בך וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ גם בתוך הזמן של הצרה, שעוד אינך מושיע בו, עצם הבטחון בך מגביה אותו מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: יא כי עם ישראל שמכירים את דרכיך בעולם יבטחו בך תמיד וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כי אתה לא עוזב לעולם את אלו שמחפשים אותך בעולם, לא לצורכם והצלתם,
אלא מאהבתך[6] כִּי לֹא-עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה': יב ולכן תפרטו את גדולת ה' על מה ששוכן דרך קבע בירושלים וישוב אליה[7] זַמְּרוּ לה'
יֹשֵׁב צִיּוֹן ואתם, בני ישראל, פרסמו לעמים
שאינם מכירים אותו את מעשיו הנובעים ממידותיו[8] שאנחנו יודעים כבר מהעבר הַגִּידוּ
בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: יג שאמנם ה' לא מושיע תמיד את עמו מיד אבל נוקם במי שהורג אותם כי
הם דבר נצחי כִּי-דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר ושומר את צעקתם אליו מצד שהם אינם חושבים שמגיע להם אלא לשם ה',
ועושה כשמגיע הזמן[9] לֹא-שָׁכַח צַעֲקַת (עניים) עֲנָוִים: יד ולכן תן לי מתנת חינם גם בעתיד חָנְנֵנִי[10] ה' כאשר תשגיח במה ששונאי גורמים לי מסכנות וייסורים רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי וגם אם צריך ייסורים, הָרֵם אותי כשאגיע קרוב למוות[11] מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת: טו וזה לא בשבילי, אלא כדי שאנסח את כל צדדי השבח שלך לְמַעַן
אֲסַפְּרָה כָּל-תְּהִלָּתֶיךָ ובשערי
ירושלים, יחד עם עמה[12] שינצל, אשמח בישועה החדשה בְּשַׁעֲרֵי בַת-צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: טז והגויים יענשו על ידי מעשיהם הרעים עצמם שבגללם הם שייכים לאדמה טָבְעוּ גוֹיִם
בְּשַׁחַת עָשׂוּ ומה שניסו ללכוד את ישראל
יביא עליהם את סופם[13] בְּרֶשֶׁת-זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם: יז ובזה עצמו הם תורמים לידיעת ה' בעולם כשרואים שעשה בהם משפט נוֹדַע ה'
מִשְׁפָּט עָשָׂה וכשרואים מידה כנגד מידה
שהרשע הפיל עצמו במוקש מעשיו שלו בְּפֹעַל כַּפָּיו
נוֹקֵשׁ רָשָׁע וזה כלל[14] תמידי ומהותי בעולם גם אם לא ראית את זה בדורך הִגָּיוֹן סֶלָה: יח ולכן הרשעים שבים לאדמה[15] שממנה לוקחו ואין להם זכרון לעולם הבא יָשׁוּבוּ
רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה וזה קורה
לכל העמים שהם שוכחים את ה' ולכן נשכחים על ידו כָּל-גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים: יט וגם אם לא קורה מיד כי יש רשע מאריך ברעתו אבל ישראל שאין בהם
כח להציל את עצמם יזכרו על ידי ה' כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן וה' שישראל המעונים[16] שואפים אליו לא יעלם מהם לתמיד תִּקְוַת (ענוים) עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד: כ ולכן מבקש שתקום ה' לפעול כמו שיהיה לעתיד לבוא קוּמָה ה' ולא יוכל אדם חסר סיכוי לחשוב שיכול להחזיק מעמד מול ה' אַל-יָעֹז אֱנוֹשׁ ואז תשגיח
על הגויים וממילא ישפטו לפי מעשיהם ולא תסתיר פניך ממעשיהם להאריך להם יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל-פָּנֶיךָ: כא ואלו שישארו תשים להם הוראה מה יעשו שִׁיתָה ה'
מוֹרָה לָהֶם וידעו העמים כולם שהם רק בני
אדם חסרי סיכוי ובני תמותה, באופן מהותי ותמידי, ואין להם להילחם עם ה' יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה:
[1] המזמור בנוי באופן חלקי על פי א-ב, ויתכן שסוף המזמור הבא המחובר אליו גם הוא חלק מהסדר, להשלמת אותיות ק, ר, ש ו-ת.
[2] "עלמות" הוא ענין של נגינה. יתכן שהוא רומז למשהו, אבל לא ברור לי מה הוא.
[3] "גערה" היא אמירה שעוצרת את האדם ומונעת אותו ממעשיו.
[4] "לנתוש" בתנ"ך פירושו לעקור, כמו בפסוק "ונטעתים ולא אתוש" (ירמיהו כד, ו). ו"עקירה" בתנ"ך משמעותה הוצאת דבר משימוש.
[5] פרוש נוסף: תבל שערוכה מששת ימי בראשית מתנהלת לפי הכללים הקבועים, אבל מול הלאומים שיש להם בחירה, לפעמים יבטל ה' את ההנהגה הקבועה בשביל היושר והטוב.
[6] "דרישה" היא חיפוש דבר שמקומו ידוע ורק לא ידוע מה הוא, או איפה הוא בדיוק. "בקשה" היא חיפוש דבר שמקומו אינו ידוע.
[7] "ירושלים" היא שם העיר. "ציון" מציינת תכונה שמופיעה בעיר הזאת, שהקודש והחול משתלבים ומופיעים יחד, על ידי מקדש ומלוכה, שהחיבור ביניהם מהותי.
פרוש נוסף: אתם שיושבים בציון, זמרו לה' על כך שהציל אתכם.
[8] כך מסביר המלבי"ם את המילה "עלילות", כיון שבדרך כלל, כשהיא מוזכרת בתנ"ך לגבי אדם, מדובר במעשה רע, ורק כלפי ה' היא מוזכרת לטוב.
[9] פרוש נוסף: את הגויים ה' זוכר רק כי הוא "דורש דמים", אבל את עם ישראל הענווים הוא שומע תמיד.
[10] השורש הוא "חנן", ונ' נוספת לשייכות: חנון את אני.
[11] כי ה' מייסר את חסידיו פעמים רבות כדי ליישר את דרכם, ולא תמיד יציל אותם ממסכנות, אבל הוא אינו נותן להם למות בקלות, כמו שנאמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהלים קטז, טו), וכן "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'" (תהלים לד, כ).
[12] "בת ציון" היא דור מסויים שחי בציון ומהווה אותה בדור הזה. והשערים מצד המצור, לעומת "שערי מות" שהוזכרו קודם.
[13] פרוש נוסף: הגויים שייכים לאדמה ואינם מתרוממים אל ה' כישראל, ולכן פעולותיהם החומריות מטביעות אותם באדמה, ורשת ההרגלים הרעים שהתרגלו בהם לוכדת אותם שלא יוכלו לצאת מהשחת.
כמובן, בנוסף למשל הזה, אומר את עצם הדבר, כמו שפרט בפרק ז לגבי כל רשע, שהוא מפיל את עצמו בבור שחפר להשחית אחרים, והרשת ששם כדי שייכשלו ויפלו לשחת, מפילה אותו עצמו. וכן אומר כאן מיד.
[14] "הגיון" מלשון "הגה" שהוא הוצאת דברים, בין בפה בין מהלב.
[15] "שאול" הוא בטן האדמה.
[16] "עני" אינו דוקא ענין כספי אלא מלשון עינוי.