המזמור אומר שכל מה שעושה ה', גם בגלות, הוא מהלך אחד שכשנבין אותו נשבח על כולו, ואין בו דבר שלא כהוגן; ומביא לזה משל מהצמחת התבואה על ידי הגשם^[1]. ומתאים לאמרו לשבח את ה' על הגאולה השלמה, ולהבין שהגלות נצרכת ואינה תקלה; ועל פי הפשט, להודות על גשמים ותבואה.

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר:  ב כשאתה שופט את ישראל, במדרגת ציון, גם השתיקה היא שבח לך, כיון שגם הצרות והגלות הם לצורך, אלא שאיננו יודעים לשבח עליהם לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן אמנם כשנבוא לעתיד לבוא לשלם את נדרינו שנדרנו בצרה, אז נדע להודות גם על הטוב שיצא מהגלות עצמה[2] וּלְךָ יְשֻׁלַּם-נֶדֶר:  ג שכשיתגלה ששמעת את תפילתנו שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה לא רק אנחנו נודה לך, אלא כל החיים יבואו להתפלל אליך ולהתקרב אליך עָדֶיךָ כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ[3]:  ד וגם מה שאנחנו סובלים בדרך לשם נצרך, כי אתה רצית שנחזור בתשובה בעצמנו, אבל כשעיוותי המחשבה של הדור גברו על יכולתנו לשוב בעצמנו דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי לא נותרה ברירה אלא לכפר על ידי היסורים על פשעינו, במקומנו פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם:  ה וכשתבחר את הדור שישוב לארץ, ותקרב אותו אליך, לא ישוב להיות כמו קודם אלא יהיה יציב ומוכן אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב שידע שהוא לא סתם גר בארץ, אלא שוכן בחצרות ה' ומופיע אותך בהם יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ ואת הטובה החומרית שלו מקבל מבית המקדש נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ ועל ידי זה יהיה הדור ההוא קדוש לך ושואף אל היכל קדשך קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ:  ו וכיון שיהיה הדור במדרגה הזו, תענה לתפילתנו, שומע תפילה, במעשים מיראים שתעשה לנו, ויהיו בצדק נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ שהרי אתה המשגיח עלינו ומושיע אותנו אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ ובך בטחו כל ישראל, גם בהיותם בגלות, בקצות הארץ הרחוקים ובקצות הים מִבְטָח כָּל-קַצְוֵי-אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים:  ז ובאמת כל הגלות היתה הופעתך, כי אתה בראת את הממלכות הגדולות הנמשלות להרים מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ וחגרת עצמך בגבורה לפעול דרכם על עם ישראל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה:  ח ולכן כשיבוא הזמן, תשקיט^[4] את רעש ים הגלות ויעלה שבחך ממנו מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים וכן את רעש הצרות[5] הבאות עלינו בתוך ים הגלות שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם ואת המיית העמים השולטים בנו וַהֲמוֹן לְאֻמִּים:  ט ואז ייראו גם הגויים שיושבים בקצות הארץ מהאותות שתעשה בהם, ועל כן עדיך כל בשר יבואו וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ וכיון שתצא שמש הצלחתנו בבוקר, נרנן גם על שקיעתה בערב כי נבין שהכל מהלך אחד מוֹצָאֵי-בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין:  י שהוא נמשל למה שכשהארץ צריכה תבואה, ה' נותן גשם ומשקה אותה אף שלא רואים שמזה תצא התבואה, ובנמשל פקד על ארץ ישראל את חטאי העם ועל ידי זה גרם להם להשתוקק אליו פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ ומעשיר אותה ברוב מי תהום לפי צורכה, ובנמשל שהעשיר את ישראל בטוב רב שישיגו בגלות רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה שיצאו בפלגים ונהרות שיתגלה בהם ה' גם בקיץ, ובנמשל שכל ים הגלות הוא זרם שמתפלג מה' להשקות אותנו בגלות פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם ועל ידי הגשם יוצר את הבסיס לצמיחת האוכל, ובנמשל על ידי המים מכין את התבואה שתצמח מאיתנו[6] תָּכִין דְּגָנָם שעל זה מבוסס כל מעגל החיים המתחיל בגשם, ובנמשל כי לצורך זה הכנת את הגלות עצמה גם אם אנחנו לא מבינים את זה כִּי-כֵן תְּכִינֶהָ:  יא ולצורך הכנת הדגן עושה הגשם כמה פעולות, שממלא מים את תלמי המחרשה, ובנמשל, לזה צריך שיחרשו על גבינו שיכנסו בנו מי הגלות[7] תְּלָמֶיהָ רַוֵּה ואחר שיורד מספיק זמן, מפיל את החלק הבולט של החרישה^[8] לכסות את הזרעים, ובנמשל שעל ידי מי הגלות הוריד ה' את גאותנו שגרמה לחטאים נַחֵת גְּדוּדֶיהָ ותוריד רבבות טיפות מים עד שלא תחזיק מעמד בפניהם ויחדרו לעומק הקרקע, ובנמשל המון המעשים הטובים שיעשה עם ישראל בגלות יצטרפו עד שתהיה זכות מספיקה להמיס אותה בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה ועל ידי כל אלו יתברכו הצמחים, ובנמשל עם ישראל יצמח שם למדרגה חדשה אף שעוד לא יראו את התועלת שבזה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ:  יב וכשיש שנה שאתה נותן בה טובה, אתה מפאר אותה בהיקף של צמחים על כולה, ובנמשל עד שתבוא שנה שבה תביא את הגאולה, ואותה תעטר בכתר, שיכירו כולם את טובה עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ והחזרה של חורף וקיץ, שהם הדרכים החוזרות של העולם, ישפיעו רוב שפע של שומן, ובנמשל אמנם כדי להגיע לטובה של הקיץ צריך גם את החורף ורק משניהם יוצאת הטובה, וכך בגאולה יברכו למפרע גם על הגלות וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן:  יג עד שאפילו המקומות הטובים שבמדבר יתמלאו צמחים, ובנמשל שאז ארץ ישראל שהיתה חרבה כמדבר, תשוב להיות נאוה לעם ישראל לשכון בה יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר והגבעות כביכול ישמחו מרוב צמחים שיהיו סביבם, ובנמשל שהעם ישוב להיות עם גדול כגבעות, וישמח על הגילוי החדש של הגאולה וישוב לפעול בעולם[9] וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה:  יד והצאן שאוכל את העשב יתמלא שומן סביבו, ובנמשל רק אז יכירו כולם בטובת התהליך כולו כשיראו את השומן שיצטבר לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן והעמקים יתמלאו תבואה שזורעים בעמקים, ובנמשל כשיראו את הטוב שיצא מתהליך הזריעה בגלות וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ-בָר ואפילו החיות יריעו וישירו לה' על הופעתו, ובנמשל אז כבר לא תהיה דומיה תהילה אלא יריעו כולם לה' וישירו לו כי יראו את הטוב שיצא מהתהליך כולו יִתְרוֹעֲעוּ אַף-יָשִׁירוּ:

[1] קשה מאוד לפרש מה הענין הכללי של המזמור. יש במפרשים כמה כיוונים. עיקר הבעיה הוא מה הקשר בין חלקו הראשון, עד פסוק ט, שמדבר על עם ישראל, לבין חלקו השני, שמדבר על נתינת הגשם וגידול התבואה. כתבתי כאן לפי ההבנה שצמיחת התבואה היא משל.

כיוון נוסף אפשרי הוא, שדוד משבח את ה' על הופעתו בעולם, לפי הסדר, מהשבח שהוא גלוי רק למעטים ועד השבח שהוא מובן לכול. מדרגת הופעת ה' בבית המקדש מובנת רק למקריבים לו, והופעת ה' בתפילה מובנת רק למתפללים, אבל לעתיד לבוא הכול יבינו אותה. הכפרה על הפשעים מובנת לשבים בתשובה, הבחירה בעם ישראל מובנת רק לעם ישראל כשהוא יושב על אדמתו, והגאולה מובנת לעם ישראל בלבד, אבל גם כשהוא בגלות; ואילו את שליטת ה' בעולם מבין כל מי שיודע שה' לא רק ברא את העולם אלא גם מנהיג אותו, והשבח שעולה מהמאורות מובן לכל מי שיודע שה' ברא את העולם. שבח ה' על הגשם ידוע לכל בני האדם, אבל לא לחיות, שאינן רואות את הקשר לתבואה, ואילו שבח ה' על התבואה ידוע גם לחיות, ובמובן מסוים גם לקרקע עצמה.

[2] הנדר עצמו הוא דוגמה לכך: אדם נודר מתוך צרתו, ונמצא שהצרה יצרה עבודת אלוקים.

[3] כיום, הופעה זו מובנת רק למתפללים אליך.

[4] "שבח" הוא כנראה ענין של השקטה, כמו בפסוק "אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם" (תהלים פט, י). המילה "שבח" במשמעות של הלל באה מארמית, ונמצאת גם במובן הזה בספרי דוד ושלמה. דוד משתמש כאן במילה "שבח" במובן השקטה, וגם כדי לומר ששבחו של ה' ניכר באמצעות הגלים.

[5] כדברי יונה (ב, ד): "כל משבריך וגליך עלי עברו".

[6] משל זה מופיע גם בפרקים א ו-ב: "אשר פריו יתן בעיתו… לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח", "נשקו בר פן יאנף", וכן בפרק קכו: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". ועיין בפרושנו בפרקים הנ"ל.

[7] ועיין מזמור קכט: "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם".

[8] "גדודיה" משורש "גדד", שמשמעותו חיתוך, כמו בפסוק "לא תתגודדו" (דברים יד, א). מזה נגזר גם "גדוד", שהוא חלק מהצבא.

[9] "לחגור" מופיע לפעמים במשמעות של הזדרזות לפעולה, כמו בפסוק "חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד" (מלכים ב' ט, א).