זו בקשה על הגאולה, גם מצד שה' דואג לצרכי הפרטים בעם ישראל, וגם מצד שעם ישראל כולו סבל מספיק, וגם כיון שצריך להשיב את עם ישראל לארץ כדי להופיע את מגמת ה' בעולם (ויתכן שהמזמור הזה נועד להתפלל על גלות עשרת השבטים דווקא[1]). ומתאים לאמרו להתפלל על הגאולה.
א לַמְנַצֵּחַ על ישראל שנמשלו לשושנה מול אומות העולם שנמשלו לחוחים אֶל-שֹׁשַׁנִּים מבוסס על סיפור יציאת מצרים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: ב ה' אתה דואג למחסור של כל פרטי עם ישראל לכן תשמע את בקשתנו רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה ומוביל את עם ישראל כולו במדרגת הגלות הנקראת על שם בני רחל אל מקומם[2] נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף וכן
מצד שאתה מופיע בעולם דרך עם ישראל ולכן צריך לגאול אותם כדי שתופיע בעולם יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים[3] הוֹפִיעָה: ג (שמבחינת הדאגה לעם ישראל) גם לפני עם ישראל שפועלים בדרך הטבע כבני
רחל תעיר את גבורתך הניסית[4] לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה[5] עוֹרְרָה
אֶת-גְּבוּרָתֶךָ ותפעל לפי השלבים המביאים את
הישועה מהגלות[6] וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: ד ולכן גם במדרגת המשפט הפשוט השב אותנו לעבודתך אֱלֹהִים
הֲשִׁיבֵנוּ ואז תפנה אלינו וזה יאיר
אותנו לתת לנו ברכה וננצל מהגלות וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: ה (ומבחינת מה שאתה מנהל את העמים בעולם) אמנם מגמתך מתגלה דרך המשפט
ודרך פעולות העמים ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת אבל
מה עוד צריך שיקרה כדי שלא יפסיק עשן כעסך בעד התפילות של עמך שמצטברות וצריך
שיפעלו עַד-מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ: ו והרי הם בוכים אליך תמיד כי זה לחם חוקם[7] ושערי דמעות לא ננעלו הֶאֱכַלְתָּם
לֶחֶם דִּמְעָה והדמעות שהם בוכים על כוס
הייסורים שאתה משקה אותם הרי אתה מודד אותם בכלי מדידה וכשיתמלא תגאל אותם[8] וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ[9]: ז והעמים שסביב עם ישראל בגלות מציקים לו ורבים איתו תְּשִׂימֵנוּ
מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ ואלו
שאויבים שלנו באמת לועגים לך[10] וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ-לָמוֹ: ח ולכן מצד המשפט של כל קבוצות העמים השב את העם אליך אֱלֹהִים
צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ ותפנה
אלינו ותאיר את העם כולו וננצל מהגלות וְהָאֵר פָּנֶיךָ
וְנִוָּשֵׁעָה: ט (ומצד המטרה להופיע את ה' בעולם) מראש לצורך זה לקחת את עם ישראל
שנמשל לגפן[11] ממצרים גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ וגרשת מפניו את עמי כנען ונטעת אותו בארץ המתאימה לגדל אותו תְּגָרֵשׁ
גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: י וגם את הגויים שסביב הארץ נתת בידם שיהיה להם מקום סביבם פִּנִּיתָ
לְפָנֶיהָ והיא שלחה שורשים להאחז בארץ
ומילאה אותה בבני אדם וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא-אָרֶץ: יא ובצילה חוסים כל הדברים הגדולים והקבועים שבעולם כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ והצל הזה נובע מהמרכז שהוא
בית המקדש העשוי בארזים וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי-אֵל: יב ושורשיה הקצרים יותר שלחה עד הים הגדול תְּשַׁלַּח
קְצִירֶהָ עַד-יָם והשורשים הארוכים יותר עד נהר
פרת וְאֶל-נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: יג אלא שאז פרצת בפני האומות את גדרותיך המגינות עליה לָמָּה
פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וממילא כל
מי שעבר עליה כסנחריב ופרעה נכה גרמו לה מארה[12] וְאָרוּהָ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ: יד עד שנבוכדנצר עקר את שורשיה[13] יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וממילא כל החיות הקטנות שזזות בשדה שהם שאר האומות בזזו אותנו וְזִיז שָׂדַי
יִרְעֶנָּה: טו ואתה הנהגת את כל צבאות הגויים האלו כדי לשפוט אותנו ועכשיו שוב
אלינו אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב-נָא והשגח עלינו מהשמים ולא יהיה עוד הסתר פנים הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה ותושיע את עם ישראל שבגלות וּפְקֹד גֶּפֶן
זֹאת: טז ואת ארץ ישראל שהיא המקום המוכן לה שנטעת אותה שם בניסים וְכַנָּה
אֲשֶׁר-נָטְעָה יְמִינֶךָ ועל עם
ישראל שהם הבן שנתת לו חוזק מיוחד[14] מבין כל האומות לעבוד אותך וְעַל-בֵּן
אִמַּצְתָּה לָּךְ: יז ועכשיו גפן זו שרופה באש וענפיה זמורים[15] שְׂרֻפָה בָאֵשׁ
כְּסוּחָה ואם תמשיך לתת בהם פניך לרעה
להרחיקם, יאבדו לגמרי מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: יח תופיע רוחך להניע אותנו בעולם שנגלה אותך בו[16] תְּהִי-יָדְךָ
עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ שמכל בני האדם נתת לנו כח
מיוחד לגלות אותך עַל-בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: יט ואנחנו לא הולכים אחור מלהיות עמך וְלֹא-נָסוֹג
מִמֶּךָּ ולכן החייה אותנו גם לעתיד,
ונוכל לקרוא בשמך בעולם, שזו המטרה תְּחַיֵּנוּ
וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: כ לכן, מצד המגמה שבה אתה שופט את כל צבאות העולם, השב אותנו בתשובה
אליך ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ ופנֵה אלינו והאֵר אותנו כדי שנגלה אותך ונינצל מהגלות הָאֵר פָּנֶיךָ
וְנִוָּשֵׁעָה:
[1] שהרי חורבן המקדש אינו מוזכר בו, ולעומת זאת מוזכרים בו בני יוסף כמה פעמים.
[2] כנגד מה שאמר במזמורים האחרונים שעם ישראל הם כצאן, כגון בפסוקים "נחית כצאן עמך", "לרעות ביעקב עמו", "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך".
פרוש נוסף: מדובר בגלות ממלכת ישראל, שנקראת על שם אפרים.
[3] כנגד מה שאמר על הארון במזמור עח: "ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר".
[4] פרוש נוסף: הוא מזכיר את בני רחל כי מדובר בעשרת השבטים שנקראו על שם אפרים.
[5] יתכן שהטעם לסדר זה הוא שיהושע היה מלך מאפרים, ושאול היה מלך מבנימין, וממנשה לא היה מלך ממש, אלא רק אבימלך בשכם.
[6] פרוש נוסף: על פי המסורה, "לכה" כאן משמעותו "לְךָ", כמו בפסוקים "ולכה אפוא מה אעשה בני" (בראשת כז, לז), "ולכה אין בשורה מוצאת" (שמואל ב' יח, כב), "שמלה לכה קצין תהיה לנו" (ישעיהו ג, ו), ואם כן הפרוש הוא: הושיע אותנו למען שמך.
[7] כמו שאמר במזמור מב: "הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ".
[8] "שליש" הוא כלי מדידה, כמו בפסוק: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ" (ישעיהו מ, יב). כעין מה שנאמר כאן, אמר במזמור נו: "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ".
[9] כנגד מה שאמר במזמור עח שהאכילם את המן והשקה אותם מהסלע.
[10] "למו" אינו "לנו" אלא "להם". כאן נקט לשון זו כלשון יפה כלפי ה': במקום לומר "ילעגו לך", הוא אומר כאילו ילעגו לעצמם.
נראה שהצרות המנויות כאן הן כנגד "ה' אלוקים צב-אות": התפילה ש"עשנת" בה היא אל ה', ואלקים שהוא השופט האכילנו "לחם דמעה", ומצד שהוא שולט בצבאות העולם, שם אותנו "מדון לשכנינו".
[11] נראה שעם ישראל נמשל לגפן לומר שהוא יכול לתת פרי משובח במיוחד, כמו יין, אלא שצריך לזה עבודה ותהליך ארוך, ואינו פרי טבעי ומיידי.
[12] אין לפרש "ארוה" מלשון "אורה תאנים", כי אין זו לשון תנ"כית, אלא היא מלשון "ארור", כלומר לקחו את טובהּ.
[13] לשון "כרסום" אינו מופיע עוד בתנ"ך. הנזק הייחודי שחזיר בר עושה לגפנים הוא עקירת השורשים, וכיון שזה מתאים למזמור כולו, פרשתי כך.
פרוש נוסף: אם נאמר שמדובר רק בעשרת השבטים, החזיר הוא שלמנאסר.
[14] "אמצת" מלשון "אומץ". אין לפרשו מלשון אימוץ ילד, שהרי אין זה מונח תנ"כי.
[15] "לכסח" בארמית פרושו לזמור. זה לא רחוק כל כך מפרושו בימינו, אבל יותר מתאים כאן.
[16] "תהי ידך" הוא ביטוי נדיר. אולי הוא כמו בפסוקים "הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה" (יחזקאל לז, א), "כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו" (עזרא ח, כב).