המזמור אומר שעיקר הסיבה שלא ראו דור המדבר ודורות הגלות את הגאולה, היא שחטאנו למרות כל ניסי ה' שראינו; כהמשך למזמור הקודם שפרט את ניסי ה', כאן מפורטים חטאי העם. ומתאים לאמרו להצדיק את דין הגלות עלינו ולהודות בחטאינו.
א ולא רק על הטובה שאמרנו במזמור הקודם נהלל את ה', גם על העונשים
שקיבלנו הללו כולם את ה' הַלְלוּיָהּ ותתנו הודאה לה' הוֹדוּ לה' כי הוא הטוב המוחלט וגם העונשים הם חלק מהטוב כִּי-טוֹב כי חסדו
מכוון לזכותנו לעולם הבא, ולזה לפעמים צריך להעניש בעולם הזה מצד החסד[1] כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: ב ולכן מי יכול לומר את כל גבורות ה', שמתגבר עלינו גם כשאנחנו חוטאים מִי יְמַלֵּל
גְּבוּרוֹת ה' ולא יאמרו את כל תהילתו, כי
על הרע לא נזכר שמו[2] יַשְׁמִיעַ כָּל-תְּהִלָּתוֹ: ג ועם ישראל יהיו יציבים כשישמרו את משפטי ה', ויהיו ראויים למשפט טוב אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט אבל כל מה שה' עושה, גם בעת שאנחנו חוטאים, זה הטוב והנכון[3] עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל-עֵת: ד (ובכל זאת, ולמרות שנאמר בהמשך המזמור שאנחנו אשמים במה שאיננו רואים
בגאולה, מבקש) שתזכור גם אותי כשתתרצה לעמך לגאלם זָכְרֵנִי ה'
בִּרְצוֹן עַמֶּךָ וגם אני אפקד עמהם בישועה על
ידי שתהיה בימי פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ: ה שאזכה לראות את הטובה של עמך הנבחר לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ שזה כולל גם לשמוח עם כל השבטים בטובתם הגשמית לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ וגם לזכות להלל עם כל ישראל את זכותנו על מעלתם הרוחנית במה שהם נחלה
שלך מכל העמים לְהִתְהַלֵּל עִם-נַחֲלָתֶךָ: ו אבל מה שאיננו זוכים לזה, כיון שכמו אבותינו שחטאו ולכן נענשו, גם
אנחנו חוטאים ונענשים[4] חָטָאנוּ
עִם-אֲבוֹתֵינוּ ועיוותנו את דרך המחשבה שלנו הֶעֱוִינוּ עד שהגענו למעשי רשעה מכוונת הִרְשָׁעְנוּ: ז שאבותינו חטאו כשיצאו ממצרים אֲבוֹתֵינוּ
בְמִצְרַיִם כיון שלא עסקו בהבנת משמעות
הניסים שכבר ראו בעשרת המכות לֹא-הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ ולא שמו בקדמת המחשבה[5] את החסדים שכבר עשית איתם, להוציא אותם ממצרים, ולקיימם שם כל
הגלות, שמאלו היו צריכים להבין שתציל אותם גם על הים לֹא זָכְרוּ אֶת-רֹב חֲסָדֶיךָ ולכן התלוננו על ה'[6] אף שלא היה להם מוצא חוץ מלבטוח בו לפני קריעת הים וַיַּמְרוּ עַל-יָם בְּיַם-סוּף: ח ובכל זאת הצילם, לא למענם, אלא לפרסם שמו וַיּוֹשִׁיעֵם
לְמַעַן שְׁמוֹ ולהראות עד כמה גדולה גבורתו
שיכול לבקוע את הים לְהוֹדִיעַ אֶת-גְּבוּרָתוֹ: ט ובאמירתו החזיר את הים לאחור עד שנהיתה יבשה בתוכו וַיִּגְעַר
בְּיַם-סוּף וַיֶּחֱרָב והוליך את
העם, אף שלא היה זכאי, בתוך תהומות הים כאילו יש שם מדבר וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר: י ועל ידי הריגת המצרים הציל אותם משונאיהם שרצו להרגם וַיּוֹשִׁיעֵם
מִיַּד שׂוֹנֵא וגאלם בזה באופן סופי
מאויביהם ששיעבדו אותם וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב: יא וזה על ידי שכיסו המים שנפתחו להם את הנלחמים בהם וַיְכַסּוּ-מַיִם
צָרֵיהֶם ולא נותר אחד מהרודפים אחריהם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: יב וכיון שראו את גדולתו זו, האמינו לו לכל מה שיאמר להם[7] וַיַּאֲמִינוּ
בִדְבָרָיו והיללו אותו בשירת הים, שכך
צריכים היו לעשות תמיד כשעשה להם ניסים יָשִׁירוּ
תְּהִלָּתוֹ: יג אבל מעט זמן אחר כך כבר התנהגו כאילו אינם זוכרים את משמעות המעשים
ההם מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו וכיון שלא ידעו מה יאכלו, לא חיכו לשמוע מה רצון ה' בזה, אלא התלוננו
על עניני האוכל לֹא-חִכּוּ לַעֲצָתוֹ: יד ומצד אחד רצו תאוות אף שהיו במדבר ללא יכולת לממשן וַיִּתְאַוּוּ
תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר ומצד שני
ניסו את ה' אם יש לו כח לתת אוכל במקום שומם וַיְנַסּוּ-אֵל בִּישִׁימוֹן: טו ונתן להם רצונם גם במן וגם בשליו[8] וַיִּתֵּן לָהֶם
שֶׁאֱלָתָם אבל כיון שחטאו פגע בנפשות
המתאווים ומתו, לא מרזון גופני אלא מחוסר אמונתם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם: טז ובעדת קורח קנאו, ורצו את הכבוד שהיה למשה כמנהיג המחנה וַיְקַנְאוּ
לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה ואת
הקדושה שהיתה ביד אהרון הכהן לְאַהֲרֹן
קְדוֹשׁ ה': יז ועונשם היה שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם תִּפְתַּח-אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן ואת משפחותיהם ומשפחת קורח[9] וכסתה עליהם וַתְּכַס
עַל-עֲדַת אֲבִירָם: יח ובמאתיים וחמישים מקטירי הקטורת בערה האש וַתִּבְעַר-אֵשׁ בַּעֲדָתָם ושרפה אותם, שלא היו צדיקים באמת ולא רצו קרבת אלוקים, אלא היו רשעים
וחלקו על הכהונה לֶהָבָה תְּלַהֵט[10] רְשָׁעִים: יט וחטא כללי יותר היה שעשו בהר סיני עגל[11] יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב והשתחוו
לו[12] וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה: כ והגיעו לפחיתות כזו שהחליפו את ה' שהוא כבודם וַיָּמִירוּ
אֶת-כְּבוֹדָם בחפץ דומם הנראה כמו שור
שאפילו מאכלו פחות בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב: כא ובזה הראו שממש שכחו את ה', שהושיעם בכוחו ממצרים, ואיך יהיה עגל שָׁכְחוּ אֵל
מוֹשִׁיעָם שעשה במצרים את כל עשרת המכות
הגדולות והראה שיכול לפעול על כל הארץ יחד עֹשֶׂה גְדֹלוֹת
בְּמִצְרָיִם: כב והיו המכות מעל לכח הטבע נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם ומייראים מאוד כקריעת הים, שמי יכול לעשות כדברים האלה נוֹרָאוֹת עַל-יַם-סוּף: כג ולכן גזר שיכלו כולם וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם אלא שמשה שבו בחר להמשיך את עם ישראל[13], עמד ומנע את הפרצה בהגנתם לוּלֵי מֹשֶׁה
בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו והשיב
כעסו שלא ישחית אותם לגמרי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית: כד ואחר כל זה, במרגלים, לא רצו את ארץ ישראל והוציאו דיבתה, על אף
שראוי לחמוד אותה וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה ולא האמינו לדבר ה' שיגן עליהם ויתן להם אותה לֹא-הֶאֱמִינוּ
לִדְבָרוֹ: כה ועוררו את רגשות הפחד על עצמם, בתוך ביתם וַיֵּרָגְנוּ
בְאָהֳלֵיהֶם ולכן לא שמעו בקול ה' שאמר
להם להכנס לארץ ולכבשה לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה': כו ולכן נשבע להם שאותו הדור יפול במדבר ולא יזכה להכנס לארץ וַיִּשָּׂא יָדוֹ
לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: כז ושגם זרעם אחריהם יגלו מארצם לבין הגויים ולשאר ארצות[14] וּלְהַפִּיל
זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: כח ואחריהם דור הבנים התחברו לנשות מדין שעבדו לבעל פעור וַיִּצָּמְדוּ
לְבַעַל פְּעוֹר ומזה נגרר שאכלו מזבחי עבודה
זרה שהם אלילים מתים וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים: כט עד שנבע מזה שעבדו ממש עבודה זרה והכעיסו את ה' וַיַּכְעִיסוּ
בְּמַעַלְלֵיהֶם ולכן מתו מהם במגפה וַתִּפְרָץ-בָּם
מַגֵּפָה: ל ופנחס עמד לעשות מעשה, ודן את הדין כשהבין שבסיס הכעס על ההתחברות
לנשותיהם וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל[15] ובזה עצר את המגפה וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: לא ואף שלא היה דינו על פי המשפט הרגיל, היה המעשה הנכון, כי גרמו על
ידי זה לעבודה זרה וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה ולכן זכה לכהונה גדולה לכל הדורות ולעולם הבא[16] לְדֹר וָדֹר עַד-עוֹלָם: לב ובמי מריבה גרמו לכעס עקיף על משה על ידי חטאם וַיַּקְצִיפוּ
עַל-מֵי מְרִיבָה ונענש משה בסיבתם[17] וַיֵּרַע
לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם: לג כי מרדו ברוח המניעה אותו כִּי-הִמְרוּ אֶת-רוּחוֹ ולכן דיבר בשפתיו שלא כהוגן ואמר שמעו נא המורים[18] וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו: לד ועוד הוסיפו לחטוא כשנכנסו לארץ ולא השמידו את כל העמים כפי שציוה
אותם ה' לֹא-הִשְׁמִידוּ אֶת-הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם: לה וזה גרם שגרו ביניהם ולמדו מהם את דרכיהם וַיִּתְעָרְבוּ
בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: לו ועבדו את אליליהם אף שמעציבים את האדם ולא עוזרים לו וַיַּעַבְדוּ
אֶת-עֲצַבֵּיהֶם ועל ידי זה היו העמים שהשאירו
למכשול לעם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ: לז עד שהגיעו לכל התועבות. שבמקום לעבוד לה' עבדו לשדים שאין בהם ממש,
ובמקום להקריב קרבנות זבחו את בניהם ובנותיהם למולך וַיִּזְבְּחוּ
אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: לח ובזה כבר התרגלו גם לרצח להרוג מי שלא חייב מיתה וַיִּשְׁפְּכוּ
דָם נָקִי והסירו מהם אפילו את הרגשות
טבעיים במה שזבחו דוקא את בניהם ובנותיהם דַּם-בְּנֵיהֶם
וּבְנוֹתֵיהֶם ואפילו לא לאלקיהם אלא לאלילי
עם אחר אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן ומכאן כבר שפכו דם נקי הרבה מאוד עד שהחטא פגע גם באדמה[19] וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים: לט ואת עצמם טמאו מקדושתם על ידי המעשים האלו וַיִּטְמְאוּ
בְמַעֲשֵׂיהֶם וגרמו לעצמם לסור מאחרי ה' אל
האלילים וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם: מ ולכן כעס ה' עליהם וַיִּחַר-אַף ה' בְּעַמּוֹ והרחיק אותם מארץ ישראל שהיא נחלת ה'[20] וַיְתָעֵב אֶת-נַחֲלָתוֹ: מא עד שנצחו אותם הגויים וַיִּתְּנֵם בְּיַד-גּוֹיִם ושלטו בהם בשנאה ולא לטובתם וַיִּמְשְׁלוּ
בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם: מב וצמצמו את מרחב המחיה שלהם במלחמתם איתם וַיִּלְחָצוּם
אוֹיְבֵיהֶם עד שכיון שלא שבו מכל אלו,
נכנעו לגמרי ואבדה המלכות מישראל וַיִּכָּנְעוּ
תַּחַת יָדָם: מג ואף שבכל התהליך הזה הצילם פעמים רבות, בימי השופטים והמלכים פְּעָמִים רַבּוֹת
יַצִּילֵם אבל דעתם היתה שלא לקבל את
עול ה' גם אחר כך וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם ולכן כתוצאה מהעיוות המחשבתי שלהם ירדו פעם אחר פעם למרות שהצילם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם: מד ובכל זאת גם בגלות ראה את צרתם וַיַּרְא בַּצַּר
לָהֶם ושמע את שבחם ותפילתם שנושאים לו בְּשָׁמְעוֹ אֶת-רִנָּתָם: מה וזכר להם את הברית שכרת איתם בהר סיני[21] וַיִּזְכֹּר
לָהֶם בְּרִיתוֹ ולמרות שלא היו זכאים ויתר על
קושי הגלות וַיִּנָּחֵם כְּרֹב (חסדו) חֲסָדָיו: מו ואף שעוד לא הושיעם לגמרי, גרם לעמים השובים אותם לרחם עליהם ולהקל
את עולם[22] וַיִּתֵּן אוֹתָם
לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל-שׁוֹבֵיהֶם: מז ולכן אנחנו מוסיפים להתפלל שתושיע אותנו גם הפעם שהרי אנחנו עובדים
אותך ואתה משגיח עלינו הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ ותאסוף את כל הגלויות שמפוזרים בעמים וְקַבְּצֵנוּ מִן-הַגּוֹיִם לא בשבילנו אלא שנודה לך ונפרסם הופעתך הקדושה בעולם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ ונשבח את עצמנו בעיני כל עמי הארץ כי אנחנו נהיה המפרסמים את שבחיך
בעולם[23] לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: מח ונוסיף את הופעתך בעולם שאתה המשגיח על ישראל ומופיע דרכם בעולם בָּרוּךְ-ה' אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל גם היום ועד עולם הבא מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וכל עם ישראל שבגלות ששומעים את הבקשה הזו אומרים שעל זה ראוי לסמוך[24] ויהללו גם הם אותך וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ:
[1] וכך פרשנו במזמור קיח ובמזמור קלו, ששם עיקר הפסוק הזה.
[2] פרוש נוסף: אי אפשר להגדיר כלל את כח גבורות ה', ואי אפשר להשמיע את כל תהילתו, שהיא רבה בכל פרט בעולם, אבל אפשר להודות לה' ולומר שהוא טוב ושחסדו לעולם, שזו אמירה כוללת הכל.
[3] פרוש נוסף: "עושה" כמו "עושי", כלומר יהיה טוב לישראל כשישמרו על המשפט ויחד עם זה יעשו תמיד צדקה, לעשות לפי הטוב והנכון לפנים משורת הדין.
פרוש נוסף: אשרי מי ששומר לראות את משפטי ה' ומבין את נכונותם, שהוא רואה שה' עושה צדקה תמיד, גם כשהוא מעניש.
[4] פרוש נוסף: אבותינו חטאו, ולכן גלו, אבל גם אנחנו לא נגאלים, כי אנחנו אוחזים את מעשי אבותינו בידינו.
[5] "לזכור" אין פרושו לא לשכוח, אלא פרושו שהדבר הופך להיות משמעותי לעכשיו, שמחזיקים את הדבר במחשבה. ולכן שייך זכרון אצל ה' אף שאין שכחה לפני כסא כבודו. ולכן אין כפילות במה שנאמר אצל יוסף "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ, כג), כי הפרוש הוא שכיון שלא זכר שר המשקים את יוסף, לכן "וישכחהו". וזה גם ההסבר למצוות זכירת עמלק: אנחנו מצווים לזכור את עמלק באמירה, כדי שלא נבוא לשכוח.
[6] כמו שנאמר שם: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יא-יב).
[7] שנאמר" "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
[8] אף שהמן היה קודם מתן תורה והמתאווים היו הרבה אחרי כן, הכל היה נסיון אחד, כמו שמפורט במתאווים שעיקר התלונה היתה נגד המן, ולכן מזכיר אותם כאן כדבר אחד.
[9] אינו מזכיר כאן את קורח בפרוש, מפני שלא הוזכר בפרוש עונשו, לא בבלועים ולא בשרופים, או מפני כבודם של הלויים בני קורח.
[10] יתכן שאמר דוקא "תלהט", כי אש הקטורת שרפה אותם, והקטורת יכולה להביא תועלת ויכולה להביא עונש, ובכך היא כמו החמה לעתיד לבוא, שצדיקים מתרפאים בה והרשעים נידונים בה עצמה, שנאמר בה "וליהט אותם היום הבא" (מלאכי ג, יט; ע"ז ד ע"א).
[11] סדר החטאים המובא כאן אינו הסדר שבחומש ונראה שהביא את חטאי דור המדבר לפי חומרת העונש. קודם כל ים סוף שלא נענשו כלל, ואחר כך המן והמתאווים שהמתאווים עצמם נענשו, ואחר כך קורח שאמנם לא נענשו כולם אבל היה עונש ניסי וחמור, ואחר כך העגל שרצה להשמיד את כולם אף שלא עשה לבסוף, ואחר כך המרגלים שנגזר ממש על כולם שלא יכנסו לארץ. ואחר כך חטאי דור הבנים. וגם הם לא לפי הסדר, אלא קודם בעל פעור ואחר כך מי מריבה אולי מצד שמי מריבה גרם עונש אפילו למשה ששקול כנגד כל העם.
[12] נראה שאמר "חורב" ו"מסכה" להקטין את חומרת החטא. כי "חורב" לא מזכיר מיידית את מעמד הר סיני, ו"מסכה" הוא פסל שרק רומז לכח עליון שנמצא מאחריו ולא עובדים אותו ממש.
[13] פרוש נוסף: משה שבו בחר להושיע את עם ישראל הושיע אותם גם מהצרה הזו.
[14] איני יודע מה הקשר בין חטא המרגלים לגזרת הגלות. ובחז"ל יש קשר, שאולי נלמד מכאן, אבל בפשט הפסוקים אין קשר כזה. ויש עוד פסוק דומה ביחזקאל כ: "גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת", אלא שמהפרק שם משמע שזה לא היה בגלל חטא המרגלים ודוקא נגזרה הגזרה בדור הבנים.
[15] כנגד "לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו".
[16] כמו שמשמע ביחזקאל מד, טו, שגם לעתיד לבוא בני צדוק שהם מבני פנחס יהיו הכהנים.
[17] 'למען' – סיבה ישירה. 'בעבור' – סיבה עקיפה. למשל "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (בראשית ח, כא), "מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר" (שמות טז, לב). ובדברים (ג, כו) אומר להם משה על מי מריבה "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי" לומר להם שלא החטא שלו הוא הסיבה, והם רק גרמו לחטא, אלא רק הם הסיבה.
[18] ואף שהחטא היה בהכאה, כאן בא לומר מה חלקם של ישראל בחטא והוא היה במה שגרמו לו לקרוא להם 'המורים'.
[19] ומדגיש דוקא את הרציחה כגורם להרחקתם מהאדמה כי כך נאמר בערי המקלט: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג).
[20] פרוש נוסף: הרחיק ממנו את עם ישראל, שהוא נחלתו בעולם מבין הגויים. וכשמדובר על נחלת ה' זה בדרך כלל עם ישראל כמו "וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ" (יואל ד, ב), אבל לפעמים הכונה לארץ ישראל כמו "אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים" (תהלים עט, א), ולפעמים אפשר לפרש כך ואפשר כך כמו אצלנו.
[21] פרוש נוסף: זכר את בריתו עם האבות כי ברית אבות לא תמה.
[22] ויתכן שרומז כאן למה שקיבלו מהפרסים רשות לבנות את בית שני והיתה גאולה חלקית.
[23] וזה לא מצד זכותנו אלא כמו שאמר בקריעת ים סוף בתחילת המזמור "ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו".
[24] במעבר בין כל ספר לספר בתהילים נאמר ברוך ה', לעולם, אמן. וכל פעם בשילוב קצת שונה. כי כונת כל ספר תהילים לומר שמה שראוי לסמוך עליו בעולם הזה, זה לקרוא על כל המציאות את שם ה', ולדעת שהמטרה מכוונת לעולם הבא. וזה נכון תמיד ובכל מקרה שנפגוש.